רשב״א על עירובין · דף 85a

בור שבין שתי חצרות ומופלגת מכותל זה ארבעה וכו'. יש מי שפירשה: בבור שעשו לה מחיצה גבוה עשרה טפחים, וכאותה ששנינו במשנתינו (להלן עירובין פו, א) בור שבין שתי חצרות אין ממלאין ממנה בשבת אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוה עשרה טפחים. ודוקא במופלגת ארבעה דאיכא אויר חשוב בין הבור והכותל הוא שצריך זיז להתירו, הא פחות מארבעה אינו חשוב ואינו אוסר דרך אותו אויר. והיינו דרב יהודה דאמר אפילו קניא, כלומר: שאם מיעט את האויר בקנה אחד ממלא משם לפי שלא נשאר בינו ובין הכותל מקום ארבעה.
ואינו מחוור בעיני כלל, חדא דאם איתא דדוקא כשנחלק במחיצה, לא הוה שתיק רב יהודה מיניה כיון שאי אפשר לזיז להתירו אלא דוקא בשעשו לה מחיצה. ובשלמא אם נאמרה בגמרא אחר משנת בור שבין שתי חצרות, הייתי אומר דעל אותה משנה נאמרה בגמרא, ודבר למד מענינו הוא דבמחיצה קאמר. אבל השתא על כרחין לא אפשר בלאו הכין צריך שיזכיר בפירוש שעשו לה מחיצה גבוה י' טפחים. ועוד דהא דר"י דאמר אפילו קניא משמע ודאי דהאי קניא לאו משום מיעט הוא, דאי לא הו"ל למימר ורב יהודה אמר אם מיעטו בקניא שרי דהאי אפילו ההיכא קאי.
ורש"י ז"ל פירש: שאינו מוחלק במחיצה וכגון שהבור במבוי קטן ואין דיורין פתוחין באותו הפסק, זה מוציא זיז וממלא וזה מוציא זיז וממלא, דכיון דמופלגת ארבעה לא שלטי ביה לאסור זה על זה, דאין תשמישן אלא דרך אויר. דבשלמא אלו לא היתה מופלגת ארבעה היו שתי הרשויות שולטות בה והיתה צריכה מחיצה, כאותה ששנינו (שם) בור שבין שתי חצרות אין ממלאין ממנה בשבת אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוה עשרה טפחים, אבל במופלגת לא שלטי בה לאסור. ואי משום שיהא רשות לשניהם במבוי נמי ליכא שאין דיורין פתוחין לו. ובדין היה שאפילו זיז לא היה צריך אלא להיכירא בעלמא שלא ישתמשו בחצר אחרת של שנים בלא עירוב. וכההיא דספינה שבים דסוף פרק הזורק (שבת ק, ב) דאמר רב הונא מוציא זיז כל שהוא וממלא, וקא מפרש התם דזיז משום היכירא בעלמא, והכא נמי דכוותה הוא.

וזיז כל שהוא דקאמר יש לי לומר דדוקא כל שהוא קאמר, כלומר: שאין בו ארבעה על ארבעה, הא בשיש בו ארבעה על ארבעה הרי הוא כחלון גופיה דאף הוא רשות היחיד הוא. ואי נמי איכא למימר נמי דכיון דמדינא זיז נמי לא בעי אלא להיכירא בעלמא, אף בזיז ארבעה איכא היכירא, דכיון דחזו דלא ממלא מן החלון אלא ע"י זיז, מידע ידעי דלהיכירא בעלמא הוא דעבדינן. והראשון נראה לי עיקר מדלא קאמר זה מוציא אפילו זיז כל שהוא וזה מוציא אפילו זיז כל שהוא.

ורב יהודה דידיה אמר אפילו קניא. אסיקנא דרב יהודה טעמא דשמואל אתא לאשמועינן, דלאו דוקא זיז אלא אפילו קניא, דאפילו בקניא איכא היכירא. והא דאצטריך רב יהודה לאשמועינן אף ע"ג דשמואל גופיה אמר זיז כל שהוא, משום דאיכא כל שהוא דלאו דוקא אלא לאפוקי משיעורא רבה, וכאותה שאמרו בפרק חלון (עירובין פ, א) מאי כל שהוא טפח. והכא נמי הוה אמינא דכל שהוא טפח ולאפוקי זיז ארבעה, קמ"ל דכל שהוא אפילו קניא. כנ"ל.

ואסיקנא: דטעמא דשמואל משום דסבירא ליה דאדם אוסר על חברו דרך אויר. ורב פליג עליה וסבירא ליה דאין אדם אוסר על חברו דרך אויר. ואפילו זיז ואפילו קנה לא צריך. וקשיא לי והא אף ע"פ שמופלגת מכותל זה בארבעה ומכותל זה בארבעה ושניהם משתמשים בה דרך זריקה, ליסרו אהדדי לכ"ע, דהא כותל שבין שתי חצרות גבוה עשרה ורוחב ארבעה שניהן אסורין בו, ואע"פ שאין משתמשין בו אלא דרך זריקה. וי"ל דשאני התם דכיון שהדיורין פתוחין שם ואויר חצרם ממש הוא ששולט בו בכי הא לכולי עלמא אסור. וא"ת א"כ מאי קא מקשה לרב מההיא שיש לו שני בתים בשני צידי רשות הרבים, דילמא שאני התם דבני רשות הרבים מהלכין ממש בתוך הרשות. וי"ל דהתם נמי כיון שאין להם לבני רשות הרבים רשות להניח חפציהם בתוך הרשות הרי זה כתשמיש אויר בלבד. ומיהו אכתי קשיא לי דהא גבי אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו קתני במד"א בסמוכה אבל במופלגת לחצר לא, דאמרינן עלה לעיל (עירובין פד, א) מאי לחצר אילימא לחצר ממש דהיתירא לזה בזריקה ולזה בזריקה הוא, אלא לחצר דאסורה, אלמא מילתא פשיטא לכולהו דאע"ג דמופלגת מן המרפסת ארבעה אפ"ה בני המרפסת אוסרין על בני החצר דרך אויר. וראיתי בתוס' למעלה (שם ד"ה הכא) גבי ההיא דמאי לחצר דההוא הכי נמי מסתברא דאמרינן התם, היינו דוקא אליבא דשמואל גופיה, משום דס"ל דאדם אוסר על חברו דרך אויר, אבל לרב דאמר אין אדם אוסר דרך אויר ליכא למימר הכי נמי מסתברא, דלדידיה ודאי לחצר דוקא מותרין ולמרפסת אסורין.
ועוד יש לי לומר דההוא הכי נמי מסתברא אפילו לרב איתיה, ושני התם דאותו תל ואותו עמוד משותף ממש בין החצר והמרפסת, דאי לא לא אסרי ליה בני מרפסת על בני חצר, וכדאמרינן בשלהי פירקין (פח, א) יש דין גזל בשבת כיצד חורבה מחזיר לבעלים, כלומר: ואין האחרים המשתמשין בחורבה אוסרין אותה בתשמישה על בעל החורבה. אלא ודאי הכא בשעשו בשותפות ומשתמשין הן בחול מן החצר לעמוד, והלכך לאו תשמיש אויר בלחוד הוא אלא תשמיש גמור, וכמו שדחו אותה דגג סמוך לרשות הרבים דילמא כרב פפא דאמר כשרבים מכתפין עליו בכומתא וסודרא.

ואמר רב הונא אמר רב לא שנו אלא בסמוכה אב במופלגת אפילו גבוה עשרה טפחים עליונה מותרת. נראה דלא גריס רש"י אפילו גבוה עשרה טפחים, אלא נראה דהכי גריס: אבל במופלגת עליונה מותרת ודילמא שאני התם דכיון שלזה בשלשול ולזה בזריקה ושלשול. פירש רש"י ז"ל: כיון דלעליונה בשלשול ולתחתונה בזריקת הפלגה וזריקת גובה ושלשול כלזה בפתח ולזה בזריקה דמי, אבל בזריקת גובה ושלשול אי נמי בזריקת הפלגה ושלשול ולזה בשלשול אפילו לרב אסור. והיינו (נמי) דכי אקשינן [נמי] לר' אלעזר (בע"ב) מההיא דשלש חורבות והא מר הוא דאמר לזה בזריקה ולזה בשלשול שתיהן אסורות לא פריך ליה כיון שלזה בזריקת הפלגה ושלשול ולזה בשלשול כלזה בזריקה ולזה בפתח דמו. וקשיא לי דהא קתני אלא א"כ עשה לה מחיצה גבוה עשרה טפחים בין מלמעלה ובין מלמטה, ובשלמא בשעשו לה מלמעלה איכא זריקת גובה וזריקת הפלגה, אבל עשו לה מלמטה מאי זריקת גובה איכא. וי"ל דלהאי אוקימתא לא קאי רב אלא בשעשו לה מלמעלה, אבל למסקנא דאסיקנא דרב סבירא ליה דאין אדם אוסר על חברו דרך אויר, קאי בין אלמעלה בין אלמטה.