שכח אחד מן החיצונה ולא עירב ודאי פנימית מותרת דאחדא דשא ומשתמשא. דאמרה לה לחיצונה לתיקוני שתפתיך ולא לעוותי, ומיהו בני החיצונה צריכין לבטל רשותן לבני הפנימית, הא בלא ביטול דחיצונה לא, דכיון דשתיפו לחיצונה בהדייהו הוו להו כבני חצר אחת ואינן מותרין עד שיבטלו בני החיצונה לגבייהו. וזהו שאמר שמואל שמבטלין מחצר לחצר זהו כדעת ר' עקיבא, אבל לדעת רבנן פנימית מותרת בלא ביטול דחיצונה וכדתניא בשלהי פירקין (עה, ב) נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות, מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות דברי ר' עקיבא, וחכ"א בזו פנימית מותרת וחיצונה אסורה. ומפרש התם טעמא דרבנן משום דפנימית אחדא דשא ומשתמשא, דאמרה לה [לחיצונה] לתקוני שתפתיך, ולר' עקיבא אף פנימית אסורה משום דעירובא מרגילה, ובהאי דאמרה לה לתיקוני שתפתיך ולא לעוותי דאמרה לה מבטלינא לך רשותא, ומיהו עד דמבטלא לה לא משתמשא, וכיון שאין לה לחיצונה בפנימית מדינא כלום אלא משום דפנימית הרגילה אצלה בעירובה, רשות מועט כזה יכול לבטל לחצר אחרת. זו היא שיטתו של רש"י ז"ל. ומיהו תימא מי הכריחו לרבא דמוקי ליה לשמואל כר' עקיבא, וכי תימא כיון דסבירא ליה דאין ביטול מחצר לחצר, ואפילו הכי קאמר אוסרין ומערבין מבטלין ולא משכחת לה אלא בהכין. אכתי קשה דמנא ליה לרבא דשמואל פליג כולי האי עליה דר' יוחנן ולימא דאין מבטלין מחצר לחצר אלא בכי הא, דילמא לעולם כל שאוסרין מבטלין וכסבריה דאביי וכדמשמע ליה מרב יוסף. ועוד קשיא לי דאם איתא דרבא כר' עקיבא נסיב לה, היכי קאמר נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן החיצונה ולא עירב פנימית מותרת, דהאי לישנא דרבנן הוא דאילו לר' עקיבא שתיהן אסורות הוה ליה למימר וכדקתני לה בברייתא. וכפי פירושו של רש"י ז"ל ליתא להא דרבא כלל, דאליבא דשמואל הוא דאמר לה ואנן כר' יוחנן סבירא לן, ורבא גופיה הוא דאמר לקמן (עירובין סח, א) אנא כר' יוחנן סבירא לי. וכן דעת הגאונים ז"ל.
אבל הראב"ד ז"ל כתב דרבא לפרש דברי עצמו ודברי שמואל אתא, ואליבא דהלכתא קאמר ליה דבשתי חצרות זו לפנים מזו אין הפרש בין שמואל לר' יוחנן דלכ"ע מבטלין מזו לזו, ומיהא דוקא בשלא עירבו זו עם זו, שאם בטלו בני פנימית רשותן לבני חיצונה בני חיצונה מותרין בין בחיצונה בין בפנימית, ובני הפנימית אסורין. וטעמא דמילתא דכיון דבני הפנימית מצי לבטולי לבני חד מבני החצר או לשנים מהם שערבו מצי לבטולי נמי לבני חיצונה, דמיגו דמבטלי לבני נפשייהו מבטלי נמי לבני חיצונה, אבל כל היכא דלא מצי מבטלי לגבי נפשייהו אף לבני חברתה לא מצי מבטלי. נמצא שפעמים מבטלין ופעמים אין מבטלין, ועכשיו יפרשו פעמים שאין מבטלין, אבל פעמים שמבטלין אין צריך לפרש, דמכיון שפירש הדרכים שאין מבטלין, ממילא שמעינן שבכל שאר הדרכים מבטלין. והיכי דמי שאין מבטלין כגון שעירבו פנימית וחיצונה זו עם זו והניחו עירובן בחיצונה, ושכח אחד בין מן החיצונה בין מן הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות ואין ביטול מועיל להן, דהיכי ליעביד האי בר פנימית דלא עירב, לבטיל לבני פנימית, הא לא משתרו בני פנימית בביטול זה דהא ליתיה לעירוב גביהו ואין יכולין לנעול דלת ולהשתמש לעצמן, שהרי אין להם עירוב אלא על ידי החיצונה וכולן כבני חצר אחת הן והלכך כשביטל אצל הפנימית ולא ביטל אצל החיצונה הרי זה כמי שביטל לחצאין, וצריך לבטל לכל אחד ואחד כרבנן דר' אליעזר דכדידהו ס"ל לרבא וכדאמר בסמוך, נבטיל נמי לבני חיצונה אין ביטול מחצר לחצר בכענין זה, דכיון דלבני נפשה לא מיבטלא אף לבני חיצונה לא מיבטלא. וכן הטעם לכל הנך אחריני. אבל אם נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן החיצונה ולא עירב, פנימית מותרת לעצמה ובלא ביטול כלל כרבנן, דאמרה לה לחיצונה לתיקוני שתפתיך ולא לעוותי, וכיון דמעוותת לי אנא איחוד דשא ואשתמש לעצמי ולביטוליך לא צריכנא. וחיצונה אסורה לגמרי, דביטול דפנימית וביטול דההוא שלא עירב לא מהני לה, דהא ליתיה לעירוב לגביהו וקיימא לן (לקמן עירובין פה, ב) עירובי חצרות בבית שבחצר.
אבל הראב"ד ז"ל כתב דרבא לפרש דברי עצמו ודברי שמואל אתא, ואליבא דהלכתא קאמר ליה דבשתי חצרות זו לפנים מזו אין הפרש בין שמואל לר' יוחנן דלכ"ע מבטלין מזו לזו, ומיהא דוקא בשלא עירבו זו עם זו, שאם בטלו בני פנימית רשותן לבני חיצונה בני חיצונה מותרין בין בחיצונה בין בפנימית, ובני הפנימית אסורין. וטעמא דמילתא דכיון דבני הפנימית מצי לבטולי לבני חד מבני החצר או לשנים מהם שערבו מצי לבטולי נמי לבני חיצונה, דמיגו דמבטלי לבני נפשייהו מבטלי נמי לבני חיצונה, אבל כל היכא דלא מצי מבטלי לגבי נפשייהו אף לבני חברתה לא מצי מבטלי. נמצא שפעמים מבטלין ופעמים אין מבטלין, ועכשיו יפרשו פעמים שאין מבטלין, אבל פעמים שמבטלין אין צריך לפרש, דמכיון שפירש הדרכים שאין מבטלין, ממילא שמעינן שבכל שאר הדרכים מבטלין. והיכי דמי שאין מבטלין כגון שעירבו פנימית וחיצונה זו עם זו והניחו עירובן בחיצונה, ושכח אחד בין מן החיצונה בין מן הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות ואין ביטול מועיל להן, דהיכי ליעביד האי בר פנימית דלא עירב, לבטיל לבני פנימית, הא לא משתרו בני פנימית בביטול זה דהא ליתיה לעירוב גביהו ואין יכולין לנעול דלת ולהשתמש לעצמן, שהרי אין להם עירוב אלא על ידי החיצונה וכולן כבני חצר אחת הן והלכך כשביטל אצל הפנימית ולא ביטל אצל החיצונה הרי זה כמי שביטל לחצאין, וצריך לבטל לכל אחד ואחד כרבנן דר' אליעזר דכדידהו ס"ל לרבא וכדאמר בסמוך, נבטיל נמי לבני חיצונה אין ביטול מחצר לחצר בכענין זה, דכיון דלבני נפשה לא מיבטלא אף לבני חיצונה לא מיבטלא. וכן הטעם לכל הנך אחריני. אבל אם נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן החיצונה ולא עירב, פנימית מותרת לעצמה ובלא ביטול כלל כרבנן, דאמרה לה לחיצונה לתיקוני שתפתיך ולא לעוותי, וכיון דמעוותת לי אנא איחוד דשא ואשתמש לעצמי ולביטוליך לא צריכנא. וחיצונה אסורה לגמרי, דביטול דפנימית וביטול דההוא שלא עירב לא מהני לה, דהא ליתיה לעירוב לגביהו וקיימא לן (לקמן עירובין פה, ב) עירובי חצרות בבית שבחצר.