שבת נמי יש לה עיקר מן התורה. כלומר: דתחומין דאורייתא כר' עקיבא, ומשום דאוקימנא לר' מאיר דאית ליה תחומין דאורייתא הוי מדקדק ואזיל דילמא ר' יוסי נמי בהא כר"מ סבירא ליה, ופריק דר' יוסי תחומין דרבנן סבירא ליה, ובהא הוא דתליא פלוגתייהו דר"מ ור' יוסי. וכבר כתבתי בשלהי פרק קמא דמכלתין (יז, ב ד"ה אמר) דאיכא מאן דדייק משמעתין דהכא דמאן דאית ליה תחומין דרבנן אין להם עיקר מן התורה כלל, דאילו היה להם עיקר ואפילו בתחומין של שנים עשר מילין כמחנה ישראל היה ר' יוסי מחמיר בהן, כמו שהחמיר בטומאה דרבנן משום דיש ליה עיקר בדאורייתא.
והראב"ד ז"ל נשמר מזה, ופירש: דהני טומאות דקא חשיב הכא דהיינו האוכל אוכלין טמאין והשותה משקין טמאין, משום טומאה דאורייתא גזרו עלייהו כמו שאמרו בפרק קמא דשבת (יד, א) אכל אוכלין טמאין משום דזמנין אכל אוכלין טמאין ושתי משקין של תרומה לתוך פיו ומטמא להו וכן כולן, והלכך כשל תורה הן והלך בהן ר' יוסי לחומרין כשל תורה. אבל תחומי אלפים אמה לאו משום לתא תחומין דשנים עשר מיל גזרו עליהו, דרחוקין הן זה מזה מאד, אלא דרבנן הן לגמרי דאסמכינהו אתחומי ערי מקלט לערי הלוים ואסמכינהו אגזירה שוה כדאיתא לקמן בפרק מי שהוציאוהו (עירובין נא, א). והלכך דרבנן גרידא הוא ולקולא.
ועוד אני מוסיף בה דברים דבטומאה דרבנן יש לה עיקר מן התורה שיקלו בה לעתים, אם נקל אנחנו בהא יאמרו אשתקד מי לא טהרנו ספק טבל ספק לא טבל, אף כאן נטהר, והם לא ידעו כי זו דרבנן וזו דאורייתא. אבל בתחומין הניתרין ע"י עירוב, אי אפשר לבוא לידי איסורא דאורייתא, דאפילו אם יבואו להתיר לערב בתרומה טמאה שנטמאת מבעוד יום, מאי איכא תחומין דרבנן בלחוד, דתחומי שנים עשר מיל אינן ניתרין לעולם ע"י עירוב ואי אפשר ליגע בהן מחמת קולת הספק הזה, כך נראה לי.
והראב"ד ז"ל נשמר מזה, ופירש: דהני טומאות דקא חשיב הכא דהיינו האוכל אוכלין טמאין והשותה משקין טמאין, משום טומאה דאורייתא גזרו עלייהו כמו שאמרו בפרק קמא דשבת (יד, א) אכל אוכלין טמאין משום דזמנין אכל אוכלין טמאין ושתי משקין של תרומה לתוך פיו ומטמא להו וכן כולן, והלכך כשל תורה הן והלך בהן ר' יוסי לחומרין כשל תורה. אבל תחומי אלפים אמה לאו משום לתא תחומין דשנים עשר מיל גזרו עליהו, דרחוקין הן זה מזה מאד, אלא דרבנן הן לגמרי דאסמכינהו אתחומי ערי מקלט לערי הלוים ואסמכינהו אגזירה שוה כדאיתא לקמן בפרק מי שהוציאוהו (עירובין נא, א). והלכך דרבנן גרידא הוא ולקולא.
ועוד אני מוסיף בה דברים דבטומאה דרבנן יש לה עיקר מן התורה שיקלו בה לעתים, אם נקל אנחנו בהא יאמרו אשתקד מי לא טהרנו ספק טבל ספק לא טבל, אף כאן נטהר, והם לא ידעו כי זו דרבנן וזו דאורייתא. אבל בתחומין הניתרין ע"י עירוב, אי אפשר לבוא לידי איסורא דאורייתא, דאפילו אם יבואו להתיר לערב בתרומה טמאה שנטמאת מבעוד יום, מאי איכא תחומין דרבנן בלחוד, דתחומי שנים עשר מיל אינן ניתרין לעולם ע"י עירוב ואי אפשר ליגע בהן מחמת קולת הספק הזה, כך נראה לי.