רשימות שיעורים על שבועות · דף 35a

אמנם במס' מגילה (פרק ג') חלוקים הרמב"ן והר"ן בהקצאת בהכ"נ. לר"ן, יש חלות קדושה בבהכ"נ מעין קדושת המקדש. ואילו לרמב"ן, יש בבהכ"נ החלות של איתקצאי למצותה כמו בכל חפצא של מצוה. פסק הרמב"ם באיסור האיבוד והשחתה בבהכ"נ מה"ת מורה לכאורה על חלות קדושה הדומה לקדושת המקדש.

אמנם בהכ"נ אף מיועד למצותו - להיות מקום מוכן לעבודת ד' בתפלה וכפי שקבע הרמב"ם בפי"א מהל' תפלה הל"א, ז"ל כל מקום שיש בו עשרה מישראל צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפלה בכל עת תפלה ומקום זה נקרא בהכ"נ עכ"ל. (ומצוה זו מוטלת על צבור של עשרה מישראל דוקא ולא על יחיד, ודומה למצות בנין המקדש שגם היא מצוה דרבים ולא של יחיד, עיין ברמב"ם פ"א מהל' מלכים הל"א) ובכן מקודש בהכ"נ בקדושה למצותו ואסור להשחיתו - וכביאור הגר"מ זצ"ל.

והנה בסוכה יש דין כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה (סוכה דף ט.), וסוכה אף הוקצה למצותה. ולהנ"ל יש להסתפק אליבא דהרמב"ם באיסור איבוד והשחתת סוכה בחג - האם החלות של שם שמים שבסוכה כלולה לדעתו בלאו דאורייתא לא תעשון כן או לא, וצ"ע.

שם. גמ'. למימרא דחנון ורחום שמות נינהו וכו'.

עיין בסוגיא ובשקלא וטריא בין אביי לבין רבא. ודומה שבביאורה חלוקים רש"י והרמב"ם.

רש"י (לה: ד"ה במי וכו') גרס "במי שהוא חנון במי שהוא רחום קאמר", ומפרש וז"ל לאו דחנון שם הוא אלא בשם מי שהוא חנון עכ"ל. זאת אומרת שאין הכינויים עצמם שמות אך תוארים של הקב"ה בלבד הם, וכשהנשבע מזכיר את הכינוי בשבועתו ליכא בהפלאה שלו ביטוי עצם השם בפירוש אלא שנשבע כדי שהשבועה תחול בשם - במי שהוא חנון וכו'. אמנם לרמב"ם, כנראה, גירסא אחרת בגמרא¹²⁵⁾כר"ח שגרס "מי ששמו חנון". שכן כתב בפ"ב מהל' שבועות (הל"ג) ז"ל וכן האומר שבועה בה' או במי ששמו חנון וכו' ה"ז חייב עכ"ל. משמע שבניגוד לפרש"י סובר הרמב"ם שחנון ושאר הכינויים מהווים שמות של הקב"ה - "ששמו חנון" - אך שדינם שונה מדין ז' השמות המיוחדים שאינם נמחקים. יוצא, איפוא, שלדעת הרמב"ם הנשבע בכינוי מזכיר בהפלאתו את עצם השם בפירוש, ורק כשהוא מזכיר את השם בעצמו מתחייב בכל דיני שבועה ושלא כרש"י.

גם מדבריו בפ"ו מהל' יסודי התורה עולה שסובר שכינויים מהווים שמות בעצמם, שכתב שם (הל"א) ז"ל כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקב"ה לוקה מן התורה וכו', (ובהל"ב) ושבעה שמות הם וכו', (ובהל"ה) שאר הכינויין שמשבחין בהן את הקב"ה כגון חנון ורחום הגדול הגבור והנורא הנאמן קנא וחזק וכיוצא בהן הרי הן כשאר כתבי הקדש ומותר למוחקן עכ"ל. והנה שם (הל"ח) כ' וז"ל כתבי הקדש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשורפם או לאבדם ביד והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות עכ"ל. לכאורה פסקיו בנוגע לכתבי הקדש סותרים שהרי בהל"ה כתב שמותר למוחקן ובהל"ח פסק שאסור לאבדם ביד. וביארו המפרשים (והסכים להם הגאון ר' משה זצוק"ל)¹²⁶⁾עיין בחינוך פ' ראה במצות לא תעשון כן. שנ"מ לענין המוחק ע"מ לתקן. שבעת השמות המיוחדים אסור למחוק אפילו ע"מ לתקנם. ואילו כתבי הקדש אסור לאבדם רק בדרך השחתה אבל מותר למוחקם ע"מ לתקנם. וכפי פסק הרמב"ם בנוגע לדברים קדושים (שם הל"ז) וז"ל הסותר אפילו אבן אחת דרך השחתה מן המזבח או מן ההיכל או משאר העזרה לוקה וכו' השורף עצי הקדש דרך השחתה לוקה וכו' עכ"ל, אולם שלא בדרך השחתה מותר. ויוצא שלרמב"ם אסור לאבד כינויים ביד בדרך השחתה לפי שיש להם קדושת כתבי הקדש וחלות דין שמות וכפסקו בהל' שבועות. ומבואר שהנשבע בכינוי לוקה כי ביטא שם בפירוש בעצם הפלאתו.¹²⁷⁾ולכן הקפידו הגר"מ זצ"ל ומו"ר זצ"ל לא לכתוב ב"ה או בס"ד בגליוני מכתביהם אולי יאבדו ביד כי אותיות אלו ככינויים הם ואולי יאבדו בדרך השחתה. עיין בהערה הבאה.

אך בפי"ב מהל' שבועות (הלי"א) קבע הרמב"ם וז"ל ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואע"פ שלא נשבע שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה את השם הנכבד והנורא וכו' עכ"ל, ומשמע שבכינויים אין איסור להוציא שם שמים לבטלה. ותמוה, מאחר שהכינויים לשיטתו שמות הם למה לא יחול בהם איסור הוצאת שם שמים לבטלה.

ונראה ליישב עפ"מ שהורה לנו הרמב"ם בפ"א מהל' דעות (הל"ה - ז) וז"ל ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו, כך למדו בפירוש מצוה זו מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש, ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכינויין ארך אפים ורב חסד צדיק וישר תמים גבור וחזק וכיוצא בהן להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו וכו' ולפי שהשמות האלו נקרא בהן היוצר והם הדרך הבינונית שאנו חייבין ללכת בה נקראת דרך זו דרך ה' וכו' עכ"ל. בכינוים חלה ההלכה "מה הוא אף אתה" השייכת למוסר הנביאים שהשתמשו בכינויים בכתבי הקדש כדי ללמד לבנ"י מדותיו של הקב"ה. ומסתבר שלשם כך השוה הרמב"ם הנ"ל בהל' יסודי התורה את הכינויים לכתבי הקדש לומר שקדושים בקדושת כתבי הקדש שכן עיקר מקור הכינויים הוא בכתבי הקדש ובדברי הנביאים, ולכך דינם בנוגע לאיבוד ככתבי הקדש. (לפי"ז יש לעיין בדינם של שאר הכינויים שאין מקורם בכתבי הקדש בנוגע לאיסור איבוד ביד) מוסבר, איפוא, פסקו שאין הוצאת ש"ש לבטלה בכינויים שהרי ע"י הזכרתם מגיע לנו לקח בטיב מידותיו של הקב"ה. לעומתם בז' השמות המיוחדים ליכא דין "מה הוא אף אתה" ולפיכך מי שמוציא אותם לבטלה עובר באיסור.

ויעויין בתשובות הגרע"א זצוק"ל (סי' כ"ה) האוסר במקרה של ספק ברכות לברך בכינוי בלעז שכן חייבים להחמיר משום ספק הוצאת ברכה לבטלה. וקשה, מאחר שבכינויים ליכא איסור הוצאת ש"ש לבטלה, ואיסור ברכה לבטלה הוא מטעם הוצאת ש"ש לבטלה כמבואר ברמב"ם (פ"א מהל' ברכות הלט"ו) וז"ל כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא וכו' עכ"ל, למה יאסר לברך ברכה בכינוי בלעז לבטלה.¹²⁸⁾והרי "שמות שקוראין בהן הגויים להקב"ה הרי הן ככל הכינויים" כמוש"כ הרמב"ם בפ' כ"ו מהל' סנה' (הל"ג) בנוגע לקללה. ולכן הגר"מ זצ"ל היה מחמיר במקום שאפשר לא להכניס לשירותים ניירות ומטבעות ששמות בלע"ז מודפסים עליהם (וכגון של ארה"ב) מחשש של בזיון השם. וכן היה נוהג זצ"ל לא לכתב ב"ה במכתביו שסבור שב"ה נחשב לכינוי - שלא גרע משמות של ה' הנאמרים בשאר לשונות הגויים הנחשבים לכינויים אליבא דהרמב"ם - והיה חושש שאחרים יזרקו את המכתבים ויבזו את הכינוי ב"ה. ונראה ע"פ הנ"ל כי מעיקר הדין גם בכינויים חל איסור הוצאת ש"ש לבטלה שהרי לדעת הרמב"ם שמות הם אלא שהלקח של "מה הוא אף אתה" היוצא מהם ומהזכרתם הוא המתיר. אך בד"א כשמזכיר את הכינוי לבדו, אבל כשהוזכר הכינוי בתוך ברכה לבטלה לא ניתן לפוטרו מטעם לימוד מידותיו של הקב"ה שכן השתמש בשם כינוי לבטלה בתוך מטבע של ברכה לבטלה ואיסור מיוחד הוא של השתמשות בש"ש לבטלה. ודומה, איפוא, לנשבע לשוא בכינוי שהוא עובר על איסור תורה ואין היתר משום לימוד מידותיו של הקב"ה מאחר שהשתמש בשם הכינוי בתוך שבועת שוא ואיסור מיוחד של הוצאת ש"ש לבטלה הוא.¹²⁹⁾ואמנם עלינו להבין מהו המתיר להזכיר שם שמים בלע"ז כשאינו ממדותיו של הקב"ה. ויתכן שהמתיר הוא שיהיה שם שמים שגור בפיו ובכך מקבל על עצמו עול מלכות שמים. מאידך בז' השמות המיוחדין אין מתיר זה חל ומותר להזכירן דוקא בלימוד תורה שבכתב בברכות ובתפילה. ויל"ע אם מותר להזכירן בשירות ובתשבחות דעלמא כגון בזמירות שבת והגר"מ זצ"ל היה מחמיר, ועיין באחרונים.

ונראה לבאר בדרך אחרת קצת. עיין בבית יוסף (יו"ד סי' רע"ו ד"ה ואילו) וז"ל כתוב בא"ח כתב רבינו סעדיה הכינויים אם טעה בהם הסופר וכתבן שלא במקומן נמחקים. כתב הראב"ד ואם לא טעה אסור למוחקן או אם כתב כל הפסוק אסור למוחקן ואפילו טעה עכ"ל. אליבא דהראב"ד אם כתב כינוי בתוך פסוק הרי הוא כאילו נכתב במקומו ואסור למוחקו. ונראה בביאור שיטתו שמאחר שכינויין אינן שמות המיוחדין להקב"ה ששייך ליחסן אף לבני בשר ודם - כמו הכינוי רחום ששייך אף לבן אדם כמו לרבש"ע - לא מוכח כשנכתבו שלא במקומן ששמות הן המשתייכים לה' יתברך. ורק כשנכתבין במקומן וכגון בתוך פסוק נחשבים הכינויים לשמות כי בודאי כוונתם במקומן לה'. ולפי"ז מיושב למה בברכה או בקללה נחשבין הכינויים לשמות וחל דין איסור הוצאת ש"ש לבטלה כי ע"י ברכה וקללה חל בכינויין דין מקומן וחל עליהן דין שמות וכאילו נכתבים בתוך פסוק במקומן ואסור למוחקן או לאומרם לבטלה.

מנחת חינוך: מצוה תל"ז

א) המנחת חינוך כתב שמחיקת השם, נתיצת אבני המקדש, ושריפת עצי הקדש כולם נמנו בלאו אחד. ועיין במאירי (למכות דף כ"ב) שהקשה למה לא נמנו האיסורים שלא לאבד שמות הקדושים ושלא לשרוף עצי הקדש כשני לאוים בפני עצמם. ותירץ וז"ל מפני שלאו זה נתיחד לאזהרת מוחק את השם עכ"ל, אמנם המאירי סובר ששתי חלויות איסור שונות הן. וכן משמעות הרמב"ם (פ"ו מהל' יסוה"ת ה"א וז') המביא פסוקים שונים לכל איסור ואיסור אע"פ שמנאם כלאו א' במנין המצוות. וכן כתבנו למעלה בשם הגר"מ זצ"ל (בענין שמות שאינם נמחקין סוף אות ה').

ב) המנ"ח כתב שאם מחק אותיות השם ובכך שינה השם לשם אחר - וכגון במוחק "קים" מ"אלקים" ונשאר השם "קל" - שלוקה. אך בלא איבוד השם ועל מעשה מחיקה לבדו - כגון במוחק מקצת אות של שם ועדיין צורת האות עליה והשם עדיין נקרא - פטור. ברם מלשונו של הרמב"ם משמע אחרת. הרמב"ם מנה בין ז' השמות את השם "אלוק" חסר (פ"ו מיסה"ת הל"ב). וכתב באותה ההלכה וז"ל המוחק אפילו אות אחת משבעה אלו לוקה עכ"ל. והרי בפ' האזינו (דברים ל"ב: י"ז) נכתב השם "אלק" בלי ו"ו. יוצא אליבא דהרמב"ם שהמוחק אות ו"ו מ"אלוק" לוקה ואע"פ שנשאר אותו השם בעצמו "אלק". ומשמע שמחייב מלקות עבור מעשה מחיקת אות מהשם בלבד ובלי איבוד עצם השם - ושלא כמנ"ח (ועיין במה שכתבנו למעלה בשיעורינו בענין שמות שאינם נמחקין אות ה'). ולפי"ז יתכן שלוקה אף במוחק מקצת אות של השם ואף שהשם עדיין נקרא. ולפי"ז יש להתבונן בנותץ אבן אחת מהמזבח שלוקה האם חייב דוקא כשפוסל את האבן או אפילו עבור מעשה נתיצת אבן כל שהיא, (עיין ברמב"ם פ"א מהל' בית הבחירה הלי"ד שאבן שנפגמה פסולה דוקא בשיעור פגימה כדי שתחגור בה הציפורן כסכין של שחיטה) ויתכן שתלוי במה שהבאנו בשם הגר"מ זצ"ל (למעלה בשיעורים בענין שמות וכו' אות ה') שנתיצת אבני המקדש נאסרת דוקא בדרך השחתה (כפסק הרמב"ם בפ"ו מיסוה"ת הל"ז) ואילו מחיקת השם אסורה ואפילו ע"מ לתקן ושלא בדרך השחתה. ולפי"ז מסתבר שמוחק השם חייב עבור מעשה מחיקה כל שהוא ואפילו בלי איבוד ופסלות השם. מאידך נתיצת אבן האסורה דוקא בדרך השחתה מסתבר שאסורה דוקא כשהנתיצה פוסלת, ומסתבר שפסלות מהוה שיעור בדרך השחתה; נתיצה שאינה פוסלת אינה נקרא נתיצה בדרך השחתה ולכן פטור, ודו"ק.

ג) בדין שאסור למחוק האותיות הנטפלין לאחרי השם ומותר למחוק את אלו שמלפניו עלינו להתבונן מה הדין בשכתב "נו" מקודם ואח"כ כ' "אלקי" מלפניו האם מותר למחוק את האותיות "נו" או לא. וכן כשכתב מקודם את שם ה' ואח"כ הוסיף לכתב "ל" מלפניו האם מותר למחוק את ה"ל" או לא. אמנם אסור למחוק את האותיות הנטפלין לאחריו כי "כבר קדשו השם" (הגמ' בשבועות דף ל"ה ב), ויתכן שביאור הגמרא הוא שקדושת השם צריכה לחול בשעת הכתיבה כי מעשה הכתיבה מקדשת את השם. אותיות הנטפלין לאחריו איפוא נתקדשו בשעת כתיבתן כי כבר נכתב השם קודם כתיבתן. ואילו אותיות הנטפלין מלפניו איפוא לא נתקדשו בשעת כתיבתן כי טרם נכתב עצם השם, ולא אמרינן שכשיכתב השם אח"כ שתתקדשנה האותיות שנכתבו מלפניו. ולפי"ז הקובעת היא שעת מעשה הכתיבה ולא עצם מקום של הנטפלין מלפניו או מלאחריו. ולכן אות הנטפלת מלפני השם אמנם מתקדשת באופן שהשם נכתב קודם ואחר כך כתבו את האות הנטפלת מלפניו. וכן להיפך - אם כתבו מקודם את האות הנטפלת לאחריו - לפני שכתבו את עצם השם - לא תתקדש, וצ"ע בזה.

ה) המנ"ח מביא דיעה הסוברת שמותר למחוק שם שנכתב שלא לשמה. ומקשה דמהיכי תיתי שיהיה מותר למחוק שם שלא נכתב לשמה - דהא אע"פ שפסול להכשר ס"ת עכ"ז מקרי שם וצ"ל אסור למוחקו. ועוד מעלה שאלה האם אפשר לבטל חלות הלשמה של שם כמו שאפשר לבטל חלות הלשמה שבגט אליבא דכמה ראשונים.

ונראה שבחידושי הגר"ח הלוי זצ"ל (פרק א' מהל' תפילין) מביא בשם הטור שכוונת לשמה דעלמא כמו בגיטין מחייבת דיבור ואילו לשמה בכתיבת השמות לא מחייבת דיבור אלא במחשבה. וביאר הגר"ח זצ"ל ששונה הכוונה של לשמה בשמות מכוונת לשמה דעלמא. בשאר המקומות חלות הלשמה היא להכשיר דבר לקיומו, ואילו בשם שמים הכוונה חלה בחפצא של השם עצמו וקובעת שהאותיות הכתובות הן חפצא של שם כי בלי כוונה אין כאן חפצא של שם. אמנם קדושת השם חלה ממילא ואף בלי חלות דין לשמה להכשיר. ומשום כך הלשמה בכתיבת השמות לא זקוקה לדיבור אלא למחשבה בלבד. ולכן מסתבר שבנוגע לשמות א"א לבטל את הלשמה, כי רק לשמה שחלה מדין מכשיר כמו הלשמה בגט ניתנת לביטול ולפסול. מאידך הלשמה בכתיבת השמות אינה חלה מדין מכשיר אלא כקובעת את עצם השם להיות שם, ומאחר שהאותיות חשובות שם א"א לבטלן. ולפי"ז מותר למחוק שם שנכתב שלא לשמה מדאורייתא שהרי אינו חפצא של שם כלל.

עיין ברמ"א (יו"ד רע"ו: ב) וז"ל כתב שם אלהים אחרים לשם קדושה אינו פסול דהוי כמקדיש בעלי מומין למזבח דאינן קדושים עכ"ל. והגר"ח זצ"ל פקפק בפסק זה על פי שיטתו שכוונת כתיבת האזכרות לשמה אינה דין מכשיר ומקדש, שאז היה ניתן לומר שא"א לקדש בעל מום למזבח, אלא ההלכה דורשת שבלי כוונה אין חפצא של שם כלל. וכן להיפך, אם מתכוון לשם השם נקבע כשם ואפילו כשהוא בעל מום. ולכן בציור הרמ"א מסתבר אמר הגר"ח זצ"ל שהס"ת פסול הוא כי חסרה תיבת אלהים שהיא חול ויתרה תיבת אלקים שהיא קדש.

ו) המנ"ח חוקר בשניקד בנקודות שאינן נכונות מתחת לשם ומחקו את השם אח"כ האם חייב משום מחיקת השם או לא. ואף חוקר בשכתב השם באיסור האם איסור מחיקה חל, וכגון בשכתב את השם על עור של בהמה טמאה ועבר באיסור של למען תהיה תורת ד' בפיך, וכדאיתא בירושלמי שאסור לכתב שם על עור של בהמה טמאה. והמנ"ח מסופק האם איסור הכתיבה הזה מפקיע את קדושת השם ואז מותר למוחקו, או"ד שאין הקדושה נפקעת על ידי האיסור ואסור למוחקו. וצ"ע בירושלמי למה יחול הדין של למען תהיה תורת ד' בפיך מן המותר בפיך בכתיבת השם, שהוא לכאורה דין דוקא בכתיבת תורה שבכתב.

ומוכח מהירושלמי שמביא המנ"ח ששם שמים בעצמו מהווה חלות של תורה שבכתב. וכמו שתורה שבכתב לא ניתנה להכתב על גבי עור של בהמה טמאה ה"ה שם שמים, כי שם של הקב"ה מהווה חפצא של תורה שבכתב ואסור לכותבו על עור של בהמה טמאה. והנה המנ"ח העלה ספק בנוגע לניקד נקודות שאינן נכונות מתחת לשם השמים ומחקו אח"כ את השם האם חייב משום מחיקת השם או לא. אמנם יתכן אליבא דהנ"ל שאפילו אם ניקד עם נקודות נכונות מתחת לשם ג"כ אינו חייב מלקות שהרי יתכן ששם צ"ל תורה שבכתב כדי לחייב מלקות, והרי ס"ת שמנוקד פסול, וכדאיתא ביורה דעה (סי' רע"ד: ז') ועיין בט"ז שם, כי בס"ת כשר צ"ל המקרא לחוד והמסורת לחודה ובניקד הספר המסורה בטלה. ולכן אם ניקד את השם יתכן שחלות תורה שבכתב פקעה ולא מחייב. ובכתב את השם בלשונות אחרים בשאר כתבים ולא בכתב אשורית המנ"ח כתב שפשוט לו שאסור למחקו. וע"פ הנ"ל ניתן עדיין לדון בזה שהרי יתכן שתרגום שלא כתוב באשורית אינו חלות של תורה שבכתב ולא מחייב מלקות, וצ"ע.¹³⁰⁾אמנם כל זה בנוגע למלקות. אבל בודאי יש איסור מחיקה כי תרגום לא גרע מפירושי וביאורי כתבי הקודש שאסור לאבדן ביד אליבא דהרמב"ם שהרי דברי תורה הן ואף שאינם תורה שבכתב, עיין בס' רשימות שיעורים למס' שבועות ונדרים דף קכ"א - קכ"ב.

איסור הוצאת שם שמים לבטלה אזהרת עשה הוא ע"פ הכתוב את ה' אלקיך תירא כמבואר בתמורה (דף ד'). וכתב הרמב"ם בפ' י"ב מהל' שבועות (הל' י"א) וז"ל ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואע"פ שלא נשבע, שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה את השם הנכבד והנורא ובכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה, לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו כדי שלא יזכר לבטלה, כיצד אמר ה' אומר ברוך הוא לעולם ועד או גדול הוא ומהולל מאד כדי שלא יהא לבטלה עכ"ל. יסוד האיסור איפוא הוא ביזוי השם והפקעת יראת שמים ולפיכך ניתן לתקן את האיסור ע"י שישבח מיד כי בכך יסולק בזיון השם.

לפום ריהטא נבדל האיסור של ברכה לבטלה והוא מהוה איסור בפני עצמו, שכן איסור לאו הוא וחמור מהוצאת ש"ש לבטלה דעלמא. וכן עולה מדברי הרמב"ם בפ"א מהל' ברכות הל' ט"ו וז"ל כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא עכ"ל. והיה אפשר לפרש שעיקר האיסור הוא עצם הברכה לבטלה ולא ביזוי השם כשהוציאו לבטלה. ברם הדין לשבח אחרי הוצאת שם שמים לבטלה מקורו בירושלמי (פרק כיצד מברכין) בהקשר לברכות לבטלה, והרמב"ם מביאו בהלכות ברכות (פ"ד הל"י) וז"ל נטל אוכל ובירך עליו ונפל מידו ונשרף או שטפו נהר נוטל אחר וחוזר ומברך עליו אע"פ שהוא מאותו המין וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על ברכה ראשונה כדי שלא להוציא שם שמים לבטלה עכ"ל. מוכח מזה שאף בברכות לבטלה ושאינן צריכות, עיקר האיסור הוא הוצאת השם בדרך בזיון לבטלה ולא שהברכה בעצמה לבטלה ובכן השבח אח"כ מועיל לתקן את האיסור.

בתשובותיו (סי' כ"ה) דן מרן הגרעק"א זצוק"ל במי שמברך בלשון לעז לבטלה אם עובר באיסור או לא. נ"מ תהיה שאם לא יעבור הרי בכל ספק ברכות קיימת עצה לברך את הברכה בלשון לעז ובכך יצא (כמבואר ברמב"ם פ"א מברכות הל"ו שהברכות נאמרין בכל לשון עיי"ש) בלי להכשל באיסור ברכה לבטלה. ומסיק הגרעק"א זצ"ל שקיים איסור ברכה לבטלה אף בברכות הנאמרות בלשון לעז. והנה לפי הרמב"ם ליכא איסור להוציא מפיו כינויים לבטלה (כדמשמע מפי"ב משבועות הל' י"א). והרי שמות בלעז דין כינויים להם וכפי שפסק הרמב"ם בפכ"ו מסנהדרין (הל"ג) וז"ל שהשמות שקוראין בהן הגויים להקב"ה הרי הן ככל הכנויים עכ"ל, ולמה יהיה אסור אליבא דהגרע"א זצוק"ל לברך ברכה לבטלה בלעז ובכינויים. משמע שלדעתו גוף האיסור הוא הברכה לבטלה עצמה ולא הוצאת ש"ש לבטלה ובהתאם לכך אסר לברך ברכות בלעז לבטלה.

אך לאור הנ"ל בענין הכינויים יתכן שיסוד האיסור של ברכה לבטלה הוא הוצאת ש"ש לבטלה ואף בכינויים, שכן בברכה יחסר המתיר של "והלכת בדרכיו" וכמבואר למעלה, עיי"ש.