רש"ש על מועד קטן · דף 22b

גמרא מיתיבי ולשמחה ולמריעות למ"ד יום וכ"ת פרושי קמפרש והתניא לשמחה שלשים ולמריעות שלשים קשיא. כ"נ דצ"ל וכן יראה לי מדברי התוס' כאן ובבכורות (לא ב) ד"ה א"כ ובסנהדרין:

גמ' שם הא בארישותא. כצ"ל בשי"ן וכ"ה ברי"ף ופי' הנ"י שהוא לשון הלואה דמתרגמינן אתה נושה בו דאת רשי בי' וכ"נ מפרש"י:

גמ' שם והא בפורענתא. מפרש"י משמע שהגיע זמן להאבל שיפרע וכ"נ מהפוסקים. ולכאורה הנל"פ שהגיע זמן לאחד ממריעיו שישלם ואם לא ילך האבל יפסיד:

גמ' שם ואין אחיזה פחותה מטפח. ק"ל מהא דנדה (כו) כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן טפח ופי' הר"ן בר"ה דכדי אחיזה אין בו טפח רק כדי שיראה משלימו. ועי' פרש"י בס"פ מי שהוציאוהו ובמש"כ עליו שם וע' מש"כ לקמן (כו ב):

גמ' שם רי"א כל קריעה שאינו מבדיל קמי שפה כו'. כה"פ סתמו כת"ק זולת המרדכי כתב והלכה כר"י והביאו הרמ"א בשם י"א. ונלע"ד דחילי' הוא מהא דשמואל כוותי' ס"ל בהוריות (יב ב) ואף רב לא מצינו שיחלוק עליו בזה. ותימה על הגר"א ז"ל שלא הראה לשם. ועוד מצאתי בירושלמי דפרקין הלכה ה' דבהת"ק מסיים דברי ר"מ ור"מ ור"י הלכה כר"י. ומהא דהוריות תראה שפרש"י דהכא במבדיל קמי שפה מגומגם. (וגם נ"ל שיש ט"ס בדבריו במש"כ וקורע תחתיה דצ"ל וקורע אצלה) ופירושו שברי"ף ישר וכ"פ הנ"י והפוס':

רש"י ד"ה לשמחת מריעות. אבל סעודה דשמחה כו' לא. לע"ד לא מצינו שום דיני אבילות בשאר קרובים אחר למ"ד. וגם לפירושו לא מצי קאי רק על הא דלאחר ל"י וכמש"כ בד"ה אמר רבה. דאילו לאחר יב"ח ודאי מותר אפילו לשמחה דנשואין דכי לעולם יהיה אסור. ולא מצאנוהו אלא באיחוי הקרע שאינו מאחה לעולם. ולולי ד"ק הנ"ל לפרש דאתי למעוטי איפכא דלסעודת מצוה מותר אפילו בתוך למ"ד כמש"כ התוס' והפוס' מהירושלמי ומס' שמחות. ואולי רש"י נד מלפרש כן מפני סברת התוספות בביצה (יג) ד"ה א"ד ע"ש. אבל אין זה הכרע די"ל דל"ק מיירי בארישותא ולישנא דאמימר בפורענתא כדמסיק:

רש"י ד"ה לא הושוו. וכל הנך דתני במתניתא. נראה כוונתו על הברייתא דלקמן (ר"ד כו):

תד"ה ולשמחת. אהובים זל"ז וכן פי' דדוקא כו'. כ"נ דצ"ל:

בא"ד כבית כור וש"מ. כ"נ דצ"ל. והוא ר"ת ושאר מקומות והס"ד ואח"כ מתחיל דבור חדש ולשמחת מריעות. והוא ציון על לישנא דאמימר:

בא"ד אם דוקא סעודת קידוש ר"ח. בירושלמי שלפנינו איתא אם היתה חבורת מצוה או קה"ח מותר וכן הביאו הרא"ש וא"כ מוכח דחבו"מ לאו היינו קה"ח:

בסה"ד דאין שמחה בלא אכילה ושתיה. לעיל (ט):

תד"ה אחד. ובתוס' הרב פוסק כרשב"א כו'. עי' גירסת הרי"ף וכ"פ בטוש"ע כרשב"א: