קרבן נתנאל על כתובות · סעיף 147

הא דלא תני שבת. היינו שבת קטנה דשבת גדולה היינו פגם. ועי' בתוס' ד"ה שלה ובב"ק דף פ"ו ד"ה רבא אמר כו' ובדברי רבינו שם סי' ו':

ודלא כהרמב"ם שכתב [וכו'] הריפוי לבעלה. ואני אומר דמעולם לא עלה על דעת הרמב"ם בעבדו לה סמא חריפא שיהיה היתרון לבעל. דהא באותו פרק דין י"ד בחובל בת של אחרים כתב דהצער וריפוי שלה. א"כ קשה אמאי לא תני לה במתני' פרק נערה דף מ"ו ע"ב נשאת יתר עליו הבעל שנוטל יתר דמי הרפואה אע"כ שמה שכתב הרמב"ם הריפוי לבעלה היינו עיקר דמי רפואתה דלא תימא כיון דבעל חייב ברפואתה גם חבלו בה אחרים היא נוטלת דמי רפואה והבעל חייב לרפאותה קמ"ל דהריפוי לבעלה ועיין בהמגיד וכ"מ שדבריהם מכוונים למ"ש: @11ה"ג

והראב"ד ז"ל הגיה עליו. ובאמת שכדבריו כ"כ הגאונים שהביא הטור בסי' פ"ה ולשונם כתבו הגאונים הבעל שחבל באשתו שמתחייב לה חלקה בבושתה ובפגמה קנסו אותו שאין לו בם כלום ואינו אוכל פירותיהם ע"כ. והרמב"ם ידע מזה אלא שמסברת עצמו נראה לו לקונסו לבעל שיהיה הכל שלה. ולאו מדינא. והלשון דייק וכזו הורו הגאונים ולא כתב וכן כתבו או הורו הגאונים. אלא שמביא סעד שראוי לקנוס הבעל מהוראות הגאונים ועדיפא מיניה החמיר הרמב"ם על הבעל לקונסו אפילו בחלקו של בושת ופגם. וכן מצאתי בב"ח ע"ש:

חיישינן לאיבה ומציאתה לבעל. לשון הטור סי' פ"ד וכיון שהרשות בידה לומר כן הויא כניזונית ומציאתה לבעל פי' דלא דמי למציאת קטן כשאינו סמוך על שלחן אביו שמציאתו שלו ולא חיישינן לאיבה דהתם הגלהו אביו משלחנו בעל כרחו של בן ואיהו דאפסיד אנפשיה מש"ה לא שייך בזה שום איבה משא"כ הכא בהיפך בעל כרחו של בעל היא יכולה לומר איני ניזונת ומדעתה עשתה כל אלה הוי כניזונת ומציאתה לבעל. אמנם צריך טעם כשהוא אומר צאי מעשה ידיך בדספקא שהרשות בידו לומר בע"כ של אשה. ע"כ נראה דהא דחיישינן לאיבה היינו איבת קטטה כמ"ש תוס' לעיל (כתובות דף מ"ז) ד"ה משום איבה. ולא איבת מזונות. ע"ש: