כתב ריא"ז אין משתכרין בא"י בדברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות ובמקום שמצוי רוב יין ושמן מותר להשתכר ביין ושמן כמבואר בקונט' הראיות: כתב הרמ"ה הא דאמר דאל ירויח אלא שתות הני מילי היכא דאיכא ב"ד דפרשי לכלהו מוכרין לזבוני הכי אבל אי כל חד וחד מזבין בכל מה דיכיל לא מחייב האי לחודיה לזבוני בזול דכי שלמי פירי דידיה מזבני אחריני ביוקר ואפסדוהי לחודי' בידים לא מפסדינן:
ומהא דאמר הכא דכיון דכולהו לזריעה קיימי חייב באחריותו דקדק מיי' דמי שלקח מקח מחבירו ומודיעו שמוליכו למדינה פלונית למוכרו שם ואחר שהוליכו שם מצא בו מום אינו יכול לומר החזר לי מקחי כאן אלא מחזיר לו הדמים והמוכר מטפל בו להביאו או למוכרו שם ואפי' נגנב או נאבד אחרי שהודיעו הרי הוא ברשות מוכר אבל אם לא הודיעו שרוצה להוליכו שם והוליכו שם ומצא בו שום מום הרי הוא ברשות הלוקח עד שיחזיר המקח במומו למוכר והלוקח מקח ונמצא בו מום ואבד או נגנב אח"כ הרי הוא ברשות לוקח ואם התליע או נפסד מחמת המום הרי הוא ברשות מוכר היה לו להודיעו למוכר ולא הודיעו הרי הוא ברשות לוקח והרמ"ה כתב ואם המוכר ידע שהיה בו מום חייב אף בהוצאה שהוציא הלוקח להוליכו למקום פלוני משום דינא דגרמי אבל אם לא היה מוכר מכיר במום אז ההוצאה שצריך להוציא עליו להביאו משעת שנגלה המום הוא על המוכר כיון דלצורך המוכר הוא ואין הלוקח חייב אלא בטירחא בעלמא אבל בהוצאה דהולכה אלוקח הוא. והא דאמר דכל שאר הזרעים אע"פ דרובן לזריעה זבני אינו חייב באחריותן כתב הרמ"ה דוקא שכבר פרע המעות אין מוציאין מידו בשביל הרוב אבל אם המעות עדיין ביד הלוקח כיון דרובה וחזקה מסייעין לו אין מוציאין מידו ואם פירש לזריעה אז חייב באחריותן אפי' בחיטין: