קריאה במקור

אֲהֵבוּךָ עַד מָוֶת · פרק 4

נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
1
אמוראי בבל *נכתב ע״י ר׳ נעם סמט
2
פתיחה
כפי שהראנו לעיל, יסודה של הסוגיה בדרשות תנאיות מדורו של שמד ואף קודם לכן. על גבי הדרשות הללו מתבססות אמירותיהם של האמוראים הארץ-ישראליים בדור הראשון והשני, המשלבים בין המגמות השונות העולות בדברי התנאים. הפרק הבא יעסוק בשלב הבא של הסוגיה: הדיון הבבלי, שעיקרו בדיון שבין אביי ורבא, האמוראים הבבליים המרכזיים בדור הרביעי.
3
בסוגיה מצאנו שתי מחלוקות בין אביי לרבא, המובאות בזו אחר זו. הראשונה היא מחלוקתם לגבי הסבר ההיתר למעשה אסתר, שנשאה לאחשוורוש. השנייה היא מחלוקתם לגבי חיובו של בן נח במצוות קידוש השם. נפתח את דיוננו במחלוקת השנייה – בן נח בקידוש השם.
4
דין בן נח
ההתלבטות בדינו של בן נח היא התלבטות קדומה יחסית. עסקנו לעיל1בראש פרק ג׳. בשאלה מה חשיבות הדיון בעניינו של בן נח, והזכרנו את הטענות הרואות בדיון זה תגובת-נגד לתופעת המרטירולוגיה הנוצרית. השאלה לגבי חיובו של בן נח במצוות קידוש השם מופנית כאן אל ר׳ אמי – אמורא ארץ-ישראלי מן הדור השני, מתלמידיו של ר׳ יוחנן. כאן מוזכר לראשונה הדין בלשון של מצווה חיובית: מצוות קידוש השם. אין כאן רק דין של הימנעות מחילול, אלא מצווה פוזיטיבית.
5
כתשובה לשאלה שהופנתה אל ר׳ אמי מביאה הגמרא את דבריהם של אביי ורבא, שעסקו גם הם בסוגיה זו. אביי טוען שבן נח אינו יכול להיות מחוייב במצוות קידוש השם, שהרי בני נח חייבים רק בשבע מצוות, וקידוש השם אינו כלול בהן. רבא, לעומתו, אינו מקבל את הגדרת קידוש השם כמצווה, ורואה בקידוש השם ׳אבזרייהו׳2מעניינת העובדה שהביטוי ׳אבזרייהו׳ חוזר בסוגיה בהקשר נוסף: את החובה למסור את הנפש גם על דברים הקרובים לשלוש העבירות, על אף שאינם אסורים ממש. דיון בדין זה ראה להלן בפרק האחרון. של שאר המצוות. קידוש השם הוא חובה הנלווית לכל מצווה, ואינו מצווה בפני עצמו. כיוון שכך, גם בני נח מצווים בקידוש השם, כחלק מהיותם מצווים בשבע מצוות בני נח.
6
נראה, שמחלוקת זו היא מחלוקת יסודית בשאלת המוות על המצוות בכלל. לדעתו של רבא, קידוש השם מגדיר את גבול חובת קיום המצוות. החובה הכללית המוטלת על היהודי לקיים את מצוותיו של הקב״ה היא חובה טוטאלית – עד מוות. זו אינה חובה עצמאית לקדש את השם, אלא חובה לעבוד את השם בקיום המצוות עד מוות. לדעתו של אביי, לעומת זאת, קידוש השם עומד כמצווה עצמאית, אחת מתרי״ג מצוות.
7
לכאורה, ברורה דעתו של רבא, הרואה בקידוש השם גדר בחיובן של שאר המצוות, אך מה משמעות קידוש השם כמצווה בפני עצמה? נראה, שלפי תפיסה זו מוטלות על האדם חובה ומצווה לקדש את שמו של הקב״ה והמצב של אונס לעבור על המצוות הוא רק הזדמנות לכך. החובה לקדש את ה׳ היא חובה תמידית על האדם והיא איננה מוטלת עליו רק במקרים של אונס או התמודדות. המקרים הללו הם רק המקום שבו יכולה החובה הזו למצוא את ביטויה המעשי. בלשון הישיבתית ניתן לומר שמצוות קידוש השם היא מצווה תמידית ומצב האונס הוא רק ׳היכי תימצי׳ לקיים אותה.
8
כבר כאן מהדהדים הכיוונים שהצגנו לעיל בניתוח שיטותיהם של התנאים – המתח בין ראיית קידוש השם כחובה ואידיאל בשיטת ר׳ עקיבא לבין ראייתו כמקרה קצה וכגבול לעבודת ה׳ שבמצוות בשיטת ר׳ ישמעאל.
9
רבא ור׳ ישמעאל
כך מצאנו בסוגיית הגמרא בעבודה זרה:3דף נד ע״א.

אמר רבא: הכל היו בכלל לא תעבדם, וכשפרט לך הכתוב: [ויקרא יח] ״וחי בהם״ – ולא שימות בהם, יצא אונס, והדר כתב רחמנא: [שם] ״ולא תחללו את שם קדשי״, דאפילו באונס, הא כיצד? הא בצנעא והא בפרהסיא.
10
רבא למעשה מצטט כאן את לימודו המוכר של ר׳ ישמעאל מן הפסוק ״וחי בהם״, הפוטר מלמסור את הנפש על עבודה זרה באונס. יחד איתו מביא רבא גם את ההבחנה בין צנעה לפרהסיה, המוכרת לנו גם היא מדבריו של ר׳ ישמעאל. אם כן, למעשה פסק רבא להלכה את דעתו של ר׳ ישמעאל, בניגוד מובהק להלכת תנאי בית נתזה ולדעתו של ר׳ עקיבא!4כך הוא פשטן של הסוגיות, וכך שיטתו המפורשת של התוס׳ רי״ד בעבודה זרה דף נד ע״ב. כך היא גם שיטתם של בעלי התוספות בכתובות דף יט ע״א ד״ה ׳אמר מר׳ ובעבודה זרה דף כז ע״ב ד״ה ׳יכול אפילו בפרהסיא׳. עם זאת, ראשונים אחרים (הריטב״א והר״ן בעבודה זרה דף נד ע״ב וכן בתוס׳ שם ד״ה ״הא בצנעא״.) חולקים וסוברים שרבא פוסק להלכה כבית נתזה. חלק מן הראשונים הללו תמכו את דבריהם בגמרא בכתובות דף יט ע״א המביאה כהמשך לדברי רבא את המשפט: ״דאמר מר אין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש אלא עבודת כוכבים גילוי עריות ושפיכות דמים״ – כשיטת בית נתזה. בעיון בסוגיה נראה, שהדברים הללו אינם חלק מדבריו המקוריים של רבא, ואכמ״ל. ציר ברור נמשך כאן מימיהם של תנאי דורו של שמד ועד לדור הרביעי של אמוראי בבל.
11
הזכרנו לעיל,5פרק ב׳. שר׳ ישמעאל אינו תופס את מסירות הנפש על קדושת השם כחובה פוזיטיבית. בדברי ר׳ ישמעאל עצמו, החובה למות היא רק על מנת למנוע חילול ה׳, העלול להיגרם על ידי המעבר בפרהסיה על ציוויו של הקב״ה. גם אם נתפוס את חובת מסירות הנפש של ר׳ ישמעאל כחובה מרטירולוגית, ודאי שר׳ ישמעאל אינו מציב את מסירות הנפש כאידיאל עליון. המוות על קידוש השם בדברי ר׳ ישמעאל הוא מקרה קצה, אילוץ שהיהודי חייב לעמוד בו.
12
נראה, שדבריו של רבא בסוגייתנו קרובים לדברי ר׳ ישמעאל. גם רבא מציב את קידוש השם כמקרה קצה, כגבול לקיום המצוות ולא כאידיאל. עם זאת, בדבריו של רבא כאן מודגש פן נוסף. אם בדברי ר׳ ישמעאל הוצב קידוש השם כדין של מניעת החילול, רבא הופך אותו ל׳אבזרייהו׳ של כל המצוות, ובכך משלב פן של קידוש השם בכל מצווה ומצווה. קידוש השם הופך להיות גדר קצה לקיום המצוות כולן, ולא רק דין של מניעת חילול השם. להלן נראה, שגם משמעות החילול כתלוי בעינו של המתבונן ובפרהסיה, משתמרת ומתפתחת בדבריו של רבא.
13
במקביל, אביי, המעמיד את קידוש השם כמצווה עצמאית, ממשיך בכך את דרכו של ר׳ עקיבא.6אמנם, לא מצאנו מקור מפורש שבו פוסק אביי כר׳ עקיבא, אך מכך שהוא חולק בסוגיה באופן עקבי על עמדתו של רבא נראה שאכן דעתו מתאימה לצד השני בסוגיה – צידו של ר׳ עקיבא. גם תוכן דבריו של אביי תואם את הכיוון העולה מדבריו של ר׳ עקיבא, כפי שנראה להלן. ר׳ עקיבא רואה את מסירות הנפש כביטוי לאהבה. האהבה יוצרת חיוב פוזיטיבי למסירות נפש, שאינה רק מעשה שלילי – הסירוב המוחלט לעבור את העבירה – אלא גם מעשה חיובי: הביטוי העליון לאהבה.
14
נראה, שגישה פוזיטיבית זו היא המצמיחה את תפיסת מסירות הנפש כמצווה לקדש את ה׳ בדבריו של אביי. הסיטואציה של אונס לעבור על המצוות היא רק הזדמנות נאותה לקיומה של מצוות קידוש השם הכללית, החלה על האדם כל הזמן. גם כאן יש התפתחות לעומת דבריו של ר׳ עקיבא – דין האהבה שבדברי ר׳ עקיבא מקבל כאן ביטוי פורמלי וגדר של מצווה – מצוות קידוש השם. אין כאן רק גילוי של אהבה מתפרצת אלא מצוה ודין.
15
לאביי ברור שבן-נח, שאינו מצווה על אהבת ה׳, ודאי שאינו מצווה למסור את נפשו. לא יעלה על הדעת לכלול את הגוי באפשרות לגילוי אהבה אינטימי וקיצוני זה לה׳ יתברך. לדעת רבא, לעומת זאת, אין מניעה להרחיב את חיוב קידוש השם גם לבני נח. גם בן נח המוסר את נפשו על מצוותיו של הקב״ה מקדש את ה׳, כיוון שמעשהו מעיד על מחוייבות טוטאלית. אין ביכולתו להיות ביטוי של אהבה, אך הוא יכול להיות ביטוי למחוייבות. המחויבות הטוטאלית לשם ה׳ חלה על גוי כעל יהודי.
16
מעשה אסתר
לאחר הדיון הארץ-ישראלי בגדרי הפרהסיה, מקשה הגמרא מן המעשה המפורסם באסתר המלכה. כיצד הסכימה אסתר להתמסר לאחשוורוש? הרי הייתה זו פרהסיה, ופרהסיה מחייבת מסירות נפש גם על מצוות קלות!
17
שאלתה של הגמרא מעוררת שתי בעיות מרכזיות, שכבר דנו בהן הראשונים. הראשונה היא כמובן התעלמותה של הגמרא מן העובדה שבמעשה אסתר היה גם חטא של גילוי עריות, המחייב מסירות נפש בכל מקרה ולא רק בתנאי של פרהסיה. גישות שונות עלו בראשונים לפתרון בעיה זו,7ראה: תוס׳ ד״ה ״והא אסתר״; תוס׳ יומא דף פב ע״ב ד״ה ״מה רוצח״; יד רמ״ה דף עד ע״ב ד״ה ׳״מקשינן״; ר״ן שם ד״ה ״והא אסתר״; נימוקי יוסף דף יז ע״ב בדפי הרי״ף, ד״ה ״קרקע עולם״. ויש להן משמעות הלכתית רבה. לא נדון בהן כאן בפירוט, כיוון שאינן הכרחיות להבנת שלד הסוגיה. נעיר רק שלשיטת רבא שהבאנו לעיל הקושייה כלל אינה קשה, שהרי רבא פוסק כר׳ ישמעאל, וממילא ברור שגילוי עריות כשלעצמו, אם לא נעשה בפרהסיה, אין בו כדי לחייב מיתה.
18
שאלה נוספת העולה בראשונים היא מה בדיוק משמעות הפרהסיה במעשה אסתר. הרי לא נבעלה אסתר לאחשוורוש במעמדם של עשרה מישראל?! גם לשאלה זו מספר אפשרויות פתרון, כאשר האופציה המרכזית בראשונים היא להסביר שהפרהסיה איננה דורשת נוכחות ממשית של עשרה יהודים, ודי בידיעתם על התרחשות העבירה.8ראה בר״ן. יש עוד לדון ביחס בין גישות ראשונים אלו לבין דברי הגמרא, הקושרים את דין הפרהסיה לדין דבר שבקדושה. עוד ביחס לנקודה זו ראה בסוף הפרק הקודם.
19
מכל מקום, אביי ורבא נחלקו9הרמב״ם, הטור והשו״ע הביאו להלכה את דבריו של רבא ולא את דברי אביי, ונראה שהבינו שהם חלוקים זה על זה ופסקו כרבא שהלכה כמותו. בעלי התוס׳ פסקו גם כאביי, שאדם אינו מחוייב למסור את נפשו בשב ואל תעשה, ולשיטתם רבא מקבל גם את הבחנתו של אביי. כך גם בתוס׳ סנהדרין דף עד ע״ב ד״ה ״והא״, כתובות דף ג ע״ב ד״ה ״ולדרוש״ ועוד. וכך גם פסקו הגהות מיימוניות הלכות יסודי התורה פ״ה אות ב, והרמ״א סי׳ קנז סעיף א בהג״ה. גם בנקודה זו – הסבר מעשה אסתר. אביי הסביר שלא היה איסור במעשה של אסתר כיוון ש׳קרקע עולם׳ הייתה. מצאנו שתי גישות בראשונים להסבר המושג קרקע עולם. רש״י10דף עד ע״ב ד״ה ״קרקע עולם היא״. וראשונים נוספים הסבירו שהביטוי ׳קרקע עולם׳ בא להביע את הפאסיביות של אסתר במעשה החטא. כאשה, הייתה אסתר פאסיבית במעשה העבירה, ולכן לא חלה עליה חובה למסור את נפשה. הר״ן, לעומת זאת, הדגיש את העובדה שאסתר הייתה כפויה למעשה, והמעשה היה נעשה בה בכל מקרה.11ד״ה ״והא אסתר״. הדגש הוא לא על עצם העובדה שהייתה פאסיבית בשעת המעשה, אלא על העובדה שהמעשה היה נעשה בכל מקרה.
20
רבא מסביר שמעשה אסתר היה מותר מכיוון שאחשוורוש התכוון להנאתו בלבד, ולא על מנת להעביר את אסתר על דתה. מסירות נפש, לדעתו של רבא, מתחייבת רק במקרה שבו הגוי מכוון להעביר את היהודי על דתו, אך כאשר הוא עושה מעשה להנאתו בלבד – אין בכך שום איסור.
21
נשים לב: נימוקו של רבא מצוי בתוך עולם המושגים של שמד ופרהסיה, המוכר לנו מדבריו של ר׳ ישמעאל. הסיטואציה היחידה המחייבת מסירות נפש היא סיטואציה של מאבק על האמונה. בשעה שהגוי מכוון להנאתו בלבד אין כאן מאבק על האמונה, וממילא – אין חיוב למסור את הנפש. בכך מפתח רבא את מושג הפרהסיה המובא בדבריו של ר׳ ישמעאל: לא רק תודעתם של הצופים יוצרת את קידוש השם, אלא אף הכוונה הטעונה במעשה עצמו מגדירה את שייכותו לתחום המעשים המקדשים את השם. כוונתו של הגוי משנה את אופי הסיטואציה, וקובעת האם זו סיטואציה של מאבק שבה אפשרי קידוש השם.
22
נימוקו של אביי, לעומת זאת, הוא נימוק שאינו קשור למושגים אלו. הטענה שאין למסור את הנפש על מעשה פאסיבי או על מעשה שייעשה בכל מקרה, היא טענה שמשאירה את קידוש השם במרחב הרגיל של מצוות ואיסורים. המושגים כאן קרובים למושג ה׳אונס׳, הפוטר אדם שעבר עבירה בעל כרחו. גם מצוות קידוש השם אינה מחייבת, לדידו של אביי, מסירות נפש במקום שהאדם אינו אמור לעשות מעשה חטא בידיים (לשיטתו של רש״י) או במקום שהמעשה ייעשה בכל מקרה (לשיטתו של הר״ן).12ניתן להוסיף, שיש הבדל משמעותי נוסף בין דברי רבא לדבריו של אביי. דבריו של רבא משאירים את הדיון כולו בתחום המחשבה: כוונתו של הגוי היא המשמעותית. בניגוד אליהם, דברי אביי מעבירים את הדיון לתחומה של הממשות: השאלה הרלוונטית היא מה המעשה הממשי שהיה אמור להעשות. בכך קיים ודאי פער ממשי בין גישתו של רבא לגישתו של אביי. ייתכן, שגם את הפער הזה ניתן לתלות בגישותיהם העקרוניות. רבא, ממשיך את דרכו של ר׳ ישמעאל, שקידוש השם שלו נעשה בפרהסיה בלבד. קידוש השם מתקיים, אליבא דר׳ ישמעאל, בתודעתם של הצופים ופרשנותם היא הנותנת לקידוש השם את משמעותו. כך גם כאן – כוונתו של הגוי והמשמעות בה הוא מטעין את המעשה היא הקובעת. אביי, לעומת זאת, ממשיך את דרכו של ר׳ עקיבא, שקידוש השם שלו הוא מעשה ממשי של אהבה, שאינו תלוי בתודעתם של הצופים אלא בתודעת האהבה של העושה בלבד. אהבה זו, שבכוחה לשבור את גבולו הסופי של המוות, מסוגלת למשוך את המשמעות אל תוך תחומי הממשות. קידוש השם אינו נשאר סגור בעולם המשמעות בלבד, אלא פורץ אל עולמו הממשי של המעשה. המעשה הממשי מועצם עד לאין-סוף.
23
לסיכום, ראינו כיצד שיטותיהם של ר׳ עקיבא ור׳ ישמעאל משתמרות ומובילות את כיווני המחשבה עד לדורם של אביי ורבא. אמוראי ארץ ישראל הראשונים יוצרים סינתזה מסויימת בין שתי הגישות, אך בדור הרביעי בבבל חוזרת וניעורה המחלוקת. בדברי אביי ורבא חוזרים ובאים לידי ביטוי שני כיווני היסוד שבדברי התנאים, כאשר הם מוארים באור חדש.
על הנוסח והמהדורה
מהדורה
Efrat, 2004
רישיון המהדורה
CC-BY-NC
ייחוס ומקור המהדורה
https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002464939/NLI
הערות המהדורה
שימוש במהדורה זו בהתאם לתנאי הייחוס והשימוש הלא־מסחרי. יש לבדוק מחדש לפני שימוש מסחרי.

הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.

כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.

הספר בספריא · תנאי הרישיון · קובץ המהדורה במאגר

SHA-256: 67f22dee6892e7907a592778fd841c48a6d3280cf822966af73c274f7dab7045