קרבן העדה על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 4 · הלכה 5 · Segment 2

גמ' ה"ג אינו מיפר לה מפני שערה. וה"פ אע"ג שצריכה עדיין תגלחת ויש ניוול משערה אפ"ה אינו יכול להפר שאפשר לה בפיאה נכרית א"נ ה"ג מי מיפר את שעליה ר' יוסי וכו' וכ"ה לעיל בפרקין וה"פ אע"פ שיכול להפר נזירותה משום עינוי נפש שאסורה ביין למה תהא פטורה מחיוב קרבנות שקיבלה על עצמה:

גזירת הכתוב הוא. דכתיב והיפר את נדרה אשר עליה קרא יתירא הוא ללמד מי שמיפר הנדר אף הוא מיפר חוב הקרבנות שעליה:

דר"ש היא. מתני' דתנן נזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר ש"מ דלאחר שנזרק אחד מן הדמים הותר הנזיר לשתות ביין ולהטמא למתים והיינו כדר"ש כדתנן לקמן פ"ו:

ד"ה היא. מתני' כרבנן נמי אתיא דאע"ג דהנזיר אסור ביין עד לאחר כל המעשים מ"מ אין איסורו בלא תעשה אלא בעשה דמעיקרא אסור בלא תעשה דכתיב חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה וגו' אבל השתא נאסר מדכתיב ואחר ישתה משמע קודם שנעשו כל המעשים לא וה"ל לאו הבא מכלל עשה נמצא אחר הקרבת אחד מקרבנותיה שנדחה איסורה מלא תעשה לעשה וכיון דאיכא עשה (ול"ת) אינו יכול להפר:

רבנן אמרין כו'. סתמא דש"ס מפרש מאן נינהו דברי הכל וקאמר דפליגי רבנן ור"ש דרבנן אמרי ואחר ישתה היינו אחר כל המעשים כולן דהיינו הקרבת כל הבהמות והתגלחת ישתה ור"ש אומר ואחר שנעשה שום מעשה לטהרתו ישתה יין:

ה"ג מתני' מסייעא לר' לעזר בד"א כו' שהוא יכול לומר אי אפשי באשה מנוולת הא תגלחת טהרה אינה מתנוולת מאן אית ליה תגלחת טהרה אינה מנוולת לא ר"ש. וה"פ הא דקאמר אי אפשי באשה מנוולת היינו האסורה ביין דליכא למימר שצריכה תגלחת דא"כ אף תגלחת טהרה נמי אלא ודאי אשתיית יין קאי וקאמר דבתגלחת טומאה איכא איסורא לאחר טהרתה אבל בתגלחת טהרה ליכא איסורא לאחר שנזרק עליה אחד מן הדמים והיינו כר"ש:

אף ר' דכוותיה. מדברי ר' נמי איכא למידק דכר"ש ס"ל:

ה"ג ר' אומר אף בתגלחת הטהרה יפר שיכול לומר א"א באשה מגלחת. ואס"ד כרבנן ס"ל דאסור ביין לאחר כל המעשים ה"ל למימר אף בתגלחת הטהרה יפר מפני שיכול לומר אי אפשי במנוולת ומגולחת אלא ש"מ כר"ש ס"ל:

ה"ג אר"י לא אמר ר"ע אלא בחטאת. שאם יפר לה אחר שחיטת החטאת איכא הפסד קדשים. דחטאת שנשחטה שלא לשמה פסולה אבל אם נשחטה עולה או שלמים יכול להפר ואין בזה הפסד קדשים דיכול לזרוק דמן שלא לשמן והן מותרים באכילה:

ופריך מעתה. אפי' לא נשחטה החטאת אלא מיד לאחר ההפרשה אע"פ שהיא עדיין בחיים נמי לא יפר מפני הפסד קדשים דהא לאחר שהפרישה החטאת והיפר לה בעלה החטאת תמות כדתנן במתני'. ומשני אינה נמסרת לגבוה אלא בשחיטה. כל זמן שלא נשחטה לא קפדינן אהפסדה שלא נקרא עליהן שם גבוה ולא דחינן בשביל הפסדו הפרת הבעל המפורש בקרא: