שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי כתובות · פרק 12 · הלכה 2 · Segment 3

נתגרשה אינה עמו. כתב הרא"ש בפרקין מסתברא שאם גירשה והחזירה כבר נתבטל תנאו ואין לה עליו מזונות דכל זמן שאת עמי מנשואין אלו קאמר אוהכי איתא בירושלמי כל זמן שאת עמי מתה אינה עמו נתגרשה אינה עמו ומהירושלמי נ"ל אינו ראיה לכאן דלא איירי בהחזירה דומיא דמתה ע"כ. ותימא הא מפורש דין דהחזירה בירושלמי כדתניא בלבד מך הנשואיך הראשונים ובלי ספק המביא ראיה מירוש' אמסקנא סמיך וצ"ע ונסתפקתי במחזיר גרושתו אם בנותיה ניזונות בתנאי כתובה דהא פליגי אמוראי בסוגיין ומספיקא לית להו. גם בבבלי משמע דלית להו דבס"פ האשה שנפלו משמע דהמחזיר גרושתו למחזיר יבמתו שגירש דמיא ובפ' נערה דף נ"ג בעי ר"ל בת יבמה אי אית לה מזונות וסלקא בתיקו ולית לה כמ"ש הרא"ש א"כ ה"ה במחזיר גרושתו דינא הכי וצ"ע ועמ"ש בסמוך:

החזירה מ"ד לכתובה אבל לא לתנאין תני וכו'. בקונט' הגהתי ואפשר לקיים הגירסא וה"פ למ"ד כתובה אבל לא לתנאין תני אתיא שפיר הא דתני עלה בסמוך ובלבד מן הנשואין הראשונים אבל למ"ד בין לכתובה וכו' מה תני איך אפשר לפרש הך ברייתא דבסמוך. מכאן איכא למפשט ספיקא דינן דבסמוך דודאי קיי"ל כמ"ד לכתובה אבל לא לתנאין דהא הך ברייתא מסייעא ליה. מיהו כיון דהר"ן לא גרס כן עדיין הדבר בספק ועמ"ש בסמוך:

מ"ד לכתובה וכו'. בקונט' פירשתי דאמגרש את אשתו והחזירה קאי. אבל הר"ן פירש דאקטן קאי. מיהו בירושלמי ס"פ הכותב משמע כפירושי שבקונט'. ועיין בבית שמואל סי' קי"ד ס"ק ט"ו:

ותני עלה ובלבד מן הנשואין הראשונים. וא"ת לפי פירושי שבקונט' למ"ד בין לכתובה בין לתנאין תיקשי ליה הך ברייתא וי"ל דמפרש לה דמנשואין הראשונים הוא דנקנין הדברים באמירה דליהוי כבעלת חוב אבל אם גירשה והחזירה צריכה שטר וקנין. ועמ"ש בסמוך: