שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי כתובות · פרק 5 · הלכה 2 · Segment 2

מיסבר סבר ר"י וכו'. וא"ת לפי מאי שפירשתי בקונט' מנ"ל דבאלמנה בעי ר"י נ' זוז דלמא אפי' בפחות מנ' מיהו לא הוה מצי לכללינהו בחדא בבא עם בתולה וי"ל דבהא ודאי לא פליג דכתובת אלמנה היא חציה של הבתולה. וראיתי להרא"ה בחידושיו שפי' בענין אחר וז"ל מיסבר סבר וכו' פי' מאי האי דקאר"י דלכתוב התקבלתי בבתולה מנה ובאלמנה נ' זוז וכי סבר ר"י שכך דין עיקר כתובה לבתולה מנה ולאלמנה נ' זוז וכ"ת אה"נ א"כ לכתוב מיד לבתולה מנה ולאלמנה נ' ותו לא לכתוב מידי אלא ודאי קסבר ר"י שכך דין עיקר כתובה לבתולה ר' ולאלמנה מנה אלא שהוא פוחת לה מדינא וכיון דכן אמאי סיים לה שיעורא לא ה"ל למיתני אלא רצה כותב לבתולה ר' זוז והיא כותבת התקבלתי ממך כך וכך וכן באלמנה ומשני אשכח תני בר קפרא והיא כותבת לו התקבלתי ממך כך וכך עכ"ל. ואין לשון הש"ס סובל פירושו. ופירושי בקונט' נכון הוא לענ"ד בלי גמגום:

אר"י לא אר"י אלא בסוף וכו'. מסוגיין משמע דאפלוגתא דר"מ ור"י דמתני' קאי דהא לא נזכר כאן פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי. אך בבבלי בפרקין דף נ"ז ע"א משמע דאפלוגתא דר"י ור' יוסי דברייתא דמייתי שם קאי וכן פירש"י שם. וראיתי להרא"ה בחידושיו שגם בבבלי יש לפרש כן לפי גירסת רבינו האי ז"ל ע"ש. ופירש שם דטעמא דר' יהודה דבתנאה אינה יכולה למחול דה"ל מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל אלא במחילה וכיון שכן אלו מוחלת בתחלה אע"פ שכתב לה כתובה חשיב לה כתנאה שאין עיקר זכותה אלא לבסוף וע"ש: