שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי כתובות · פרק 1 · הלכה 3 · Segment 5

כשרה אפי' לכה"ג. כתב הגאון בעל משנה למלך בהא"ב פי"ז הל' י"ג בד"ה מצוה על כה"ג וכו' ויש להסתפק אם בעולה זו שאסר הכתוב דוקא כשנבעלה והוציא דם דאין לה בתולים אבל אם בא עליה בהטייה ועדיין בתוליה קיימין מהו וכו' והביאני לזה כיון דמבתוליה נפקא כל שבתולים קיימין אף שנבעלה שריא לכהן מדין בעולה ע"כ ע"ש. ותמהני דלא פשיטא ליה מהכא דהא כשנתעברה מקטן ודאי דביאתו ביאה ואפ"ה שריא לכה"ג לפי שאין בו כח ליגע בבתולים ש"מ דבבתולים הדבר תלוי. וכן מפורש ברא"ש בפרקין דקטן שבא על הגדולה דשריא לכה"ג. ומ"ש שם הרב במ"ל בשם מהרר"ב שכתב בשם הרא"ש דהעראה פוסלת לכה"ג אף שלא השיר הבתולים ע"ש שהאריך בזה. נראה דסותר למ"ש הרא"ש כאן בפסקיו דנראה דבהשרת בתולים תליא מילתא. ודוחק לחלק בין ביאת קטן להעראת גדול לענין זה וצ"ע:

הערייה בזכור מהו וכו'. וא"ת הא מתני' הוא ביבמות ר"פ הבא על יבמתו וכן הבא על אחת מכל העריות שבתורה או פסולות וכו' פסל ולא חלק בין ביאה לביאה וי"ל דסובר כל העריות ילפינן איסור הערייה מהיקישא דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הוקשו כל העריות לנדה מה נדה בהעראה אף כל בהעראה וזכור ובהמה אפסקינהו קרא במולך וכ"כ תוס' ביבמות דף נ"ד. והשתא קמיבעיא ליה נמי בבתולה דכה"ג. וראיתי להגאון במ"ל בהא"ב בד"ה הנ"ל בסמוך שכתב וז"ל עוד אני מסתפק אם נעשית בעולה בהערה לה אחר א"ד בעינן גמר ביאה ואע"ג דבפ' הבע"י דף נ"ה אמרי' דחייבי עשה נמי בהעראה חייבין משום דאתיא ביאה ביאה מ"מ יהו לאחר שנאסרו אבל הא קמיבעיא לי אי חשיבא בעולה מהעראה ע"כ ע"ש שהאריך. ותימא דהא אמרינן שם בפ' הבע"י העראה דחייבי לאוין דכהונה מנ"ל אתיא קיחה קיחה דכתיב גבי חייבי כריתות איש כי יקח את אחותו וכתיב גבי חייבי לאוין דכהונה לא יקחו. אם כן גבי כה"ג דכתיב אשה בבתולה יקח אשה נמי ילפינן בגז"ש דהעראה פוסלת בה. ולכך לא פריך הש"ס חייבי עשה דכהונה מנ"ל כי היכי דפריך בחייבי לאוין דכבר שניא ליה דילפינן גז"ש דקיחה. וא"ל דלא ילפינן מגז"ש דקיחה אלא דומיא דחייבי כריתות דוקא לאחר שנאסרו. דאמרי' שם אשה לבעלה מנ"ל אתיא קיחה קיחה הרי דאפי' בעילה שאין בה שום איסור ילפינן בגז"ש דקיחה. וא"ל דגבי כה"ג נמי ילפינן מגז"ש דקונה אותה בהעראה. דלהא לא צריך קרא מ"ש כה"ג משאר כל אדם. אלא ודא דה"ק קרא שתהא בתולה בהעראה שלא הערה בה שום אדם קודם העראתו. וא"ל כיון דאיכא לאוקמי גז"ש לחייבי לאוין לא מוקמינן לבתולה לכ"ג למדרש הכי. אדרבה לאידך גיסא כיון דניתנה גז"ש למדרש דרשי' אף בכה"ג שהרי באשה לבעלה איצטרך כי יקח לקיחה בכסף ואפ"ה דרשינן גז"ש. אך קשה כיון דאיצטריך כי יקח לגז"ש דקיחה קיחה משדה עפרון כדאמרי' בקידושין בבבלי דף ד' ע"ב איך ילפינן הכא מתיבה זו גז"ש אחרת מקיחה דחייבי כריתות דלאו בכסף איירי שהרי אין הקידושין תופסין בח"כ. וי"ל דמאן דיליף העראה באשה לבעלה מג"ש דקיחה קיחה יליף קידושי כסף מדכתיב ויצאה חנם אין כסף וכר"י אמר רב בקידושין דף ג' ע"ב בבבלי. ובהכי הוה ניחא לן קושית תוס' בקידושין שם בד"ה ואימא לדידה וכו' ע"ש. גם קושית תוס' ביבמות דף נ"ה ע"ב בד"ה אשה לבעלה וכו' הקשה ה"ר ניסים דבפ"ק דקידושין בעי תחלת ביאה קונה וכו' ע"ש די"ל דסוגיא דקידושין אזלא למ"ד דילפינן קידושי כסף מגז"ש דקיחה קיחה ולית ליה גז"ש להעראת אשה לבעלה ובהכי ניחא מ"ש מהרי"ל בשם מהר"ש דבאלמנה אינו קונה אותה אלא לאחר יחוד וביאה גמורה ואפי' העראה לא סגי. וכ' בתשו' משאת בנימין סי' צ' ואין דבריו נראין דבכולי תלמודא חשיב העראה כביאה גמורה כדאמרי' בפ' ד"מ ובפרק הבע"י ע"כ. ול"נ דקסברו מהר"ש ומהרי"ל דהעראה באשה לבעלה לא קניא דהך גז"ש דקיחה קיחה איצטריך לקידושי כסף וכמ"ש. אך הדבר צ"ע בתלמוד אי לא ילפינן מתיבה אחת שתי גז"ש משתי מקומות וא"ת אדקשיא לן אהרב במ"ל תקשי לן אסוגיין דקמבעיא ליה לרבי אמי הערייה בכ"ג תיפוק ליה מדכתיב יקח ילפינן בגז"ש דהעראה פוסלת בה וי"ל דר' אמי קסבר דלא ילפינן חייבי לאוין דכהונה מגז"ש דקיחה אלא מדכתיב לא יחלל ולא כתיב ולא יחל וכ"ה בירושלמי פ' הבע"י לר"ע ע"ש. אבל להרב במ"ל קשיא. וע"ק הא דקאמר הרב ואע"ג דבפרק הבע"י וכו' איך בעי למילף מהכא העראה גבי כה"ג הא גבי כה"ג לא כתיב ביאה. וא"ת דנילף משאר חייבי עשה י"ל דשאני לאוי דכהונה דהא לכך איצטרך גז"ש אחריתא ללאוי דכהונה כמפורש שם ביבמות ומן התימא על הרב במ"ל שלא הביא סוגיין כלל בכל מה שהאריך שם. וצ"ע: