שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי כתובות · פרק 2 · הלכה 4 · Segment 6

עד א' בפה וכו'. פירושי שבקונטרס בבעיא זו הוא מדברי הרא"ש בפ' גט פשוט. ומסיק דהבבלי פליג וקסבר דעד א' בפה וע"א בשטר חתום לבדו מצטרפין ע"ש שהאריך. וראיתי להרמב"ן בחידושיו שם וז"ל ותמהני כיון שלא מצאו לקיים כתב ידו הרי ע"א הוא ולמה מועיל כלום ואע"פ שקיום שטרות דרבנן מ"מ כל זמן שלא נתקיים כמי שלא נחתמו. ושמא כך פירושו מהו שיצטרפו אם מעיד אני ראיתי אותה הלואה ביום פליני כמ"ש בשטר מי אמרי' כיון שזה עושה מעשה שטר ומשעת חתימה ה"ל שעבוד קרקעות ועד ע"פ לא עביד שעבוד אינן מצטרפין ולפיכך הקשו וכי כלום הוא לגבות ממשעבדי ולמה לא יצטרף ומפרק לכן צריכה לישאל בשהיו שנים חתומין שהוא שעבוד קרקעות משעת חתימה וכן הבעיי' השניה ע"י הדרך עכ"ל. וא"ת עדיין תיקשי למה לא יצטרפו להיות כשני עדים בע"פ הא כל זמן שלא נתקיים לאו כלום הוא והא ודאי ליכא למימר דיצטרפו להיות שני עדים בשטר ולגבות ממשעבדי שהרי לא נתקיים וי"ל דמיבעיא ליה אם יצטרפו להיות כשני עדים לעשותן מלוה בשטר. כיון דמעיד בע"פ שהוזמן לחתום ולעשות מלוה בשטר ולדבריו צריכין לומר דהאיבעיא היא אליבא דר' וה"ל עד ע"פ כיון שאין עוד עמו להעיד על חתימת ידו. ול"נ לפרש דקס"ד דקמיבעיא ליה עד א' נתן עדותו בכתב לב"ד ולא העד בע"פ והשני העיד בע"פ מהו לצרף עדותן ופריך ע"א בכתב כלום הוא בתמיה הא כתיב מפיהם ולא מפי כתבם ומשני לכן צריכה וכו' כדפירשתי בקונטרס. ולפי פי' זה יש ליישב כל מה שהקשה הרא"ש שם ואין הבבלי חולק על הירושלמי ע"ש היטב. וא"ת לפי פירושי מאי קמיבעיא ליה לר' מנא אם עד אחד בכתב זוקקו לשבועה הא גבי ע"א הזוקק לשבועה לא כתיב מפיהם וי"ל ודאי לא עדיף ע"א משני עדים וקרא לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת דדרשינן מינה אבל זוקק הוא לשבועה איירי במעיד בע"פ דומיא דשני עדים: