שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי כתובות · פרק 1 · הלכה 1 · Segment 12

. משה התקין לישראל ז' ימי המשתה וז' ימי אבלות. מכאן משמע דימי השמחה וימי האבלות דאורייתא. ומכאן סיוע לדברי הגאונים שכ' הרי"ף והרא"ש ספ"ב דברכות דסברי כל ו' ימי האבלות דאורייתא. וניחא נמי בהא מאי דמקשה הר"ן בפרקין אהא דתני מת אביו של החתן וכו' ובועל וכו' וא"ת הא יום מיתה וקבורה מחויב באבילות דאורייתא והאיך אתיא ימי המשתה שהן דרבנן ודחי' אבילות דאורייתא וכו' ע"ש ולפמ"ש דאף ימי המשתה דאורייתא לק"מ דהא ימי המשתה חלים קודם האבילות שהרי אין אבלות אלא משעת קבורה וכבר בעל קודם הקבורה וכדתניא בברייתא וא"ת תיאסר בבעילה משום אנינות י"ל דהא דאסור אונן בתשמיש דרבנן הוא וכ"כ הרא"ש שם ברכות ע"ש:

. מכאן שאין קטן וכו'. קצת קשה הני תלתא דרשות דמייתי הכא למה סידרם הש"ס בהיפך דתחלה כתיב עשרה דדרשינן מיניה ברכת חתנים בעשרה ואח"כ כתיב מזקני ואח"כ כתיב ויאמר שבו פה וישבו וי"ל דודאי עיקרא דמילתא דמייתי הכא לסייעתא דברכת חתני' בי' אלא די"ל דלמא אייתי עשרה למדרש באנפייהו עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית וכן דעת ר' אבהו בבבלי בפרקין דף ז' ע"ב ויש ראיה לדברי ר' אבהו מדכתיב ויאמר שבו פה ע"כ למדרש להו דאי לאכול ולשתות שם מה צ"ל להו שישבו פשיטא אין לאכול בלא ישיבה והיסיבה. אבל למדרש היה צריך לאמרו דכתב הר"ן בשמועות רכות יעמדו התלמידים ובקשות ישבו וזו מן הקשות היא כדאיתא בבבלי פ' הערל שדואג אוקמא לאבנר שלא היה יכול להשיבו לכך משני הש"ס דאיצטריך לומר להו שבו דאי לאו דאמר להו בועז שהוא היה גדול לא היו רשאין לישב ועוד יש להוכיח דלמדר' להו לקחם דאס"ד לברכה לא סגי דלאו זקנים וכן דייק ר' אבהו בבבלי שם לכך משני דכל דרך הבית הזה להיות ממנין זקנים בבתי משתאות. והשתא מייתי שפיר מכאן שברכת חתנים בעשרה דאי למדרש למה ליה עשרה:

. מיכן לבית הזה וכו'. בי"מ הגי' מכאן לבית דין שממנין זקנים וכו' פי' שלא יקלו ראש וידברו נבלה וכו' וקשה א"כ למה זקנים כולם ועוד וכי לא היה סגי בבועז לחוד שהיה שופט כל הארץ בעת ההיא שלא ידברו נבלה. לכן נ"ל שהגירסא שלפנינו עיקר וכ"ה במדרש רות וכוונתו אהא דכתיב בדוד במעשה דילד ויקומו זקני ביתו עליו להקימו מן הארץ ולא אבה ולא ברה אתם לחם משמע שהיה דרכו של דוד לאכול עם הזקנים וקאמר הכא שמבי' אביו ללמוד לאכול עם הזקינים: