בן יהוידע על עירובין · דף 64a

וְרֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד הוֹן (משלי כט, ג) כָּל הָאוֹמֵר: שְׁמוּעָה זוֹ נָאָה וּשְׁמוּעָה זוֹ אֵינָה נָאָה, מְאַבֵּד הוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה. נראה לי בס"ד חידושי תורה שמחדשים החכמים המה 'הוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה' וזה כיון שדרכו לגנות לא יאמר המחדש בפניו חידושי תורה, שחושש פן יגנה אותם ומה לו בצרה הזאת! ונמצא זה מאבד מעצמו 'הוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה' אלו חדושי תורה.
והא דקרי לחדושי תורה בשם 'הוֹן' נראה לי בס"ד דידוע התורה מכונית באותיות הֵן, דכתיב (איוב כח, כח) הֵן יִרְאַת אֲדֹ' הִיא חָכְמָה, ופרשתי בס"ד הטעם כי התורה נקנה לנו מעולם הבריאה שהוא סוד ה"א ראשונה שבשם שהיא בינה שיש בה נו"ן שערים לכן מכונית בשם 'הֵן' והנה אותיות 'הֵן' אם תמלאם כזה ה"ה נו"ן יהיה המלוי צירוף הוֹן, והנה המילוי הוא כמו עובר על הפשוט, יען שמונח בבטן הפשוט, ולכן חידוש שאדם מוציא מדבר תורה שהוא כעובר שיוצא מבטן אמו קרוי בשם הוֹן:
אך קשה אם אומר 'זוֹ נָאָה' אדרבה משביח ואמאי נקיט זה בכלל מאבד? ולא עוד אלא פסוק רֹעֶה זוֹנוֹת לא נרמז בו אלא חלוקה של זו נאה!
ונראה לי בס"ד דזה האומר 'זוֹ נָאָה' ודאי לא על כל הלכה והלכה ששומע אומר כן, אלא בודאי יזדמן כמה הלכות שלא יאמר עליהם כלום, וכיון שרואים שזה דרכו לומר 'זוֹ נָאָה' נמצא לפי זה רוב ההלכות שאין אומר עליהם כלום הרי זה מבזה אותם, ולכך הפסוק של רֹעֶה זוֹנוֹת הוא מדבר בְּאוֹמֵר זוֹ נָאָה לרבותא כי גם זה הוא בכלל מְאַבֵּד הוֹן. והנה רש"י ז"ל פירש רֹעֶה זוֹנוֹת נטריקון 'זה נאה'.
ועוד נראה לי על פי מה שאמרו בריש שבת (שבת לד.) שאמר רשב"י ע"ה לאותו סבא 'יאמרו זונות מפרכסות זו את זו תלמידי חכמים לא כל שכן?!' נמצא הזונות דרכם לקשט זו את זו, ולכן אמר רֹעֶה זוֹנוֹת שהוא מקשט בדבריו השמועות כמו הזונות לומר זו נאה, הרי זהה מְאַבֵּד הוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה.

אַל יִפָּטֵר אָדָם מֵחֲבֵרוֹ, אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר הֲלָכָה. נראה לי בס"ד תוך תיבת 'הֲלָכָה' יש אות למ"ד הרומז ללימוד התורה, ואות כ"ף הרומז לצדקה, ומנהג המלוים את האדם ללותו בדברי תורה שהם רמוזים באות למ"ד, וגם במצות צדקה הרמוזה באות כ"ף, שנותנים לו צדקה לחלקה במקום שהולך אליו כדי להיות שליח מצוה דשלוחי מצוה אינם נזוקין, ולזה אמר 'מִתּוֹךְ' דְּבַר הֲלָכָה שהם תורה וצדקה הרמוזים בְּתוֹךְ תיבת הֲלָכָה.

שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ זוֹכְרֵהוּ. נראה לי בס"ד זוֹכְרֵהוּ קאי על דבר ההלכה, כי בעת הלויה יהיה אַמְבּוּהָא הרבה, וכל מה שנאמר בעת ההיא לא ישתכח מן הלב, מפני כי העת ההיא לא תשתכח מלב האדם, ואז ממילא יזכור מה שנאמר לו באותה העת מן ההלכות ודברי תורה.

פָּתַח חַד וְאָמַר: הֵיכִי דָּמִי 'שָׁתוּי', וְהֵיכִי דָּמִי 'שִׁכּוֹר'. נראה לי בס"ד הטעם שהביא הלכה זו, מפני שדרכם היה כשנפטרים זה מזה שותין יין כדי לעורר השמחה לסימן טוב שיהיו נפטרים זה מזה מתוך שמחה, ולכן תמצא לקמן בברייתא שאמר רבן גמליאל לרבי אילעאי 'כְּלוּם שָׁתִינוּ רְבִיעִית יַיִן הָאִיטַלְקִי?' והיינו שדרכם לשתות יין קודם שיוצאין לדרך לסימן טוב לעורר בו השמחה, וזו נקראת גם כן שמחה של מצוה כדי לפתוח הלב בחידושי תורה, על דרך מה שאמר רבינו הקדוש הבו חמרא לדרדקי כי היכי דלימרו מילי, יען 'נכנס יין יצא סוד' ולכן כיון דאותה שעה שתו יין הביא הלכה זו המדברת בענין השתיה דָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב.
ואידך אמר הלכה אחרת של דין הַמַּחֲזִיק בְּנִכְסֵי הַגֵּר שדבר זה הוא גם כן יש בו בענין הנסיעה, והיינו דידוע מה שאמרו המקובלים ז"ל על מאמר הגמרא (ברכות יח.) הוו שקלי ואזלי, כי החכמים בהילוכם בדרך הם מתכוונים לברר ניצוצי הקדושה בהילוכם, ואלו הניצוצות הנבררים נקראים נִכְסֵי הַגֵּר שכל הקודם להחזיק בבירור שלהם זכה בהם ונעשים שלו, ולכן הביא דין זה עתה בעת הנסיעה והילוך דרכים שבהם נעשה בירוד נצוצות קדושה.

אֲפִלּוּ מָצָא מְצִיאָה. קשה והלא המציאה תהו בה אינשי טפי מכולם ואיך נקט לה לבסוף ואמר עלה לשון 'אֲפִלּוּ'?
ונראה לי בס"ד דבמציאה אין פחד מעין הרע של בני אדם דאין העולם יודעין בה, וגם המוצא אותה לא יגיד לשום אדם ומי יטיל בו עין הרע?! אך יש לחוש מעין הרע של האדם המוצא את המציאה, וכבר אמרו בגמרא דאפשר דינזק האדם מעין הרע דידיה ועשו לו סגולה על זאת וכנזכר בגמרא ברכות דף נ"ה ע"ב. ולהכי נקיט לה לבסוף לומר אף על פי שבמציאה לא ימצא עין הרע של בני אדם דאין מכירים בה, עם כל זה פן ישלוט בה עין הרע דידיה יעשה שמירה על ידי המצוה.
ועוד נראה לי בס"ד נקיט 'אֲפִלּוּ' במציאה משום דאינו בטוח בה המוצא אותה, כי שמא אחרי זה יכיר בעל האבדה ויתן סמניה ויקחנה, ואפילו הכי בעת שמצאה שאין ניכר בעליה צריך לו שמירה.
מַאי קְרָאָה? (במדבר כא, ב) "וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַהֳ' [לֵאמֹר] וַיֹּאמַר" [סד.]
נראה לי רבי קאמר מאי קרא דעושין מצוה בממון כדי להגין מן עין הרע? ולזה הביא הכתוב וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לֵאמֹר פירוש הקדישו הממון כדי להגין עליהם מן עין הרע, שלא יטילו אומות העולם בהם עין הרע בראותם הצלחתם גדולה כל כך שנלחמו והכו אומה חזקה ומהם לא נעדר איש במלחמה. וז"ש וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר להקדיש הרכוש בשביל לֵאמֹר, חלק התיבה לשתים וקרי בה לֹא מַר, רצונו לומר שלא יהיה להם מר מצד העין הרע שיטילו בהצלחתם.