חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת גיטין · דף 62b

מתני' לפיכך כו' ע' בר"ן ועדיין צריך תיקון דאיך ס"ד לומר דכוונת הבעל דאין רצונו שיקבלנו מכח שליחות אלא שמזכה בו מיד מחמת הבעל הא גם ענין זכי' היינו שנעשה שלוחה. בפרט לכל הפוסקים דס"ל דזכי' מטעם שליחות אתרבאי. וא"כ מה הפרש יש בין בתורת שליחות ממנה או בתורת זכי'. וגם מה נ"מ לו לבעל בזה בענין הגירושין כיון דבין כך וב"כ מתגרשת מיד. אמנם לשיטת הרי"ף בפ"ק דבתן כזכי. מ"מ בעי דלמטי לידה ואם מת לא יתנו לאחר מיתה מרווח טפי די"ל דכוונת הבעל דאין רצונו שיקבלנו מטעם שליחות ותהי מגורשת מיד ולא בעי דמטי לידה אלא דיזכה מכח הבעל ובעי דלמטי לידה מ"מ א"י לחזור, והנה הא דבאמת לא מפרשי' כן כ' הר"ן דאפי' גלי' דעתה לא מקרי זכות דלמא חזרה בה כדאיתא בירושלמי ע"ש. ובאמת יש לדון דדוקא בההוא דירושלמי דצווחת להתגרש בזה אמרי' שמא חזרה. אבל בעשאתו שליח במפרש שיקבל לה הרי דרצונה בכך שיקבל לה. י"ל דודאי הוי זכות הוא לה. דהא אלו קבל השליח בשליחותא היה מהני ולא חיישי' לחזרה כ"ז דלא ידענו דחזרה במפורש. וא"כ חזינן דעדיין ניחא לה שיקבל לה וא"כ ממילא מקרי זכות. דמה לה שיקבל לה בשליחותה או ע"י זכות. ולפי מה שביארנו בדברי הר"ן לשיטת הרי"ף די"ל דגם זה ניחא כיון דיש שינוי ביסוד הגירושין בין זכי' לשליחות. דמדין שליחות מתגרשת מיד ולא בעי דמטא לידה. ומדין זכי' בעינן דלמטי לידה. י"ל דעל אופן זה לא ניחא לה. אלא דהיה ראוי לדון כיון דעכ"פ חזינן דניחא לה בגירושין ממילא מקרי זכות. ודמי לדברי הירושלמי דגלי' דעתה בזה לא מהני. ואין אנו דנין רק על מה שעשתה מעשה במפורש לשווי' שליח שעל אופן זה מרוצית ודאי כל שיש איזה שינוי אין לדון על עשייתה ומקרי רק גילוי דעת ולא מהני. ולפי דברי הר"ן היה נראה הדין אם עשאו המקבל שליח לקבל והנותן אמר א"א שתקבל אלא הולך ותן. דמדין דאם רוצה לחזור לא יחזור דיש לפרש דבריו א"א שתקבל השליחות אלא שיזכה בו מחמת הנותן דהא מתנה בעצמותו הוי זכות.
אמנם באמת יש לדון ביה טובא די"ל דגם בגט הוי זכות גמור כיון שעשאתו שליח במפורש. והא דלא מפרשינן דבריו א"א שתקבל אלא שתזכה היינו לפמ"ש התוס' והר"ן לתרץ הא די"ל לרבי במתנה הולך לאו כזכי דמי. ובגט הולך כזכי. היינו כיון דעשאתו שליח לקבל עדיף. וא"כ י"ל דעיקר הסברא דכל דאפשר בשום אופן לפרש הולך כזכי כדחזי' בחוב. י"ל בודאי היכא דאמר השליח אשתך אמרה התקבל דמסכים לדבריו ומה דאמר הולך היינו כזכי דמסתמא לא בא לעקור ולבטל השליחות. והיינו הכל אם מסכים לשליחותה. אבל באומר א"א שתקבל לה כיון דאינו מסכים בשליחותה ממילא הוי ענין חדש והוי כמתנה דהולך לאו כזכי. וא"כ י"ל דגם במתנה כה"ג באומר א"א שתקבל אלא הולך ל"א הולך כזכי דכל שאמר א"א שתקבל הוי כלא עשאו וממילא הולך לאו כזכי. ובזה יש לפרש מה דאמרי' בסוגיין א"א אתא לאשמעי' היינו דפליגי באי אפשי דת"ק אפשר דסבר דגם במתנה הולך כזכי. א"כ אף דאמר א"א שתקבלנו מ"מ דעתו להולך כזכי וא"י לחזור. ור' לשיטתי' דס"ל במתנה הולך לאו כזכי אלא דהכא עדיף כיון שעשאתו שליח לקבל ממילא כל שאמר א"א שתקבל ועקר שליחותה שוב הוי כמתנה והולך לאו כזכי. ובזה יש לפרש הא דאמר שליח מתנה כשליח הגט להולך לאו כזכי דנדחקו תוס' והראשונים. דגם לפ"מ דפירשו הראשונים דמיירי בעשאתו שליח הוא דוחק דהא בגט לאו פשיטא הוא דהא פליגי בזה רב ור"נ. וגם נצטרך לומר דאביי ס"ל דהלכה כר"נ ופליג אדרב דאמר חולצת. ולפי הנ"ל י"ל דהך דאביי דלא נלמוד מגט כי היכי דבגט באומר א"א שתקבל הדין דיכול לחזור ולא אמרי' דכוונתו היה להולך כזכי וע"כ משום דעוקר שליחותה הוי כמתנה ממילא מוכח דבמתנה הולך לאו כזכי:

גמרא טעמא דלא שוויתי' שליח כו' ש"מ הולך כזכי. ע' רש"י ופלוגתא היא בפ"ק. ונראה מלישנא ש"מ הולך כזכי דהיינו בכ"מ אף במתנה. אלא דלפ"ז קשה דהא ר' ס"ל דבמתנה הולך לאו כזכי כמ"ש תוס' ד"ה ר' אומר כו'. ואפשר לומר לפמ"ש הר"ן בסוגי' דשליש לצדד דאף אם לא ידע הבעל שעשאתו שליח לקבלה אם אמר הבעל הולך מתגרשת מיד בקבלתו היינו במה דאפשר להתגרש יעויין שם. ולכאורה נראה דכ"ש בהתקבל או בזכי הרי הולך לא הוי כ"כ כמו זכי דהא בסוגיין מספקא לן הולך לר"נ מהו. והא דמבואר בסוגיין בקבלה אהולכה בעי שהגיע הגט לידה צ"ל דכיון ששמע מהשליח הבא גיטי לי בזה דעתה אהולכה דוקא אבל בלא שמע מהשליח כלל לא לשון קבלה ולא לשון הולכה בזה דעתו שתתגרש במה דאפשר וכיון שכן הא דאמרי' טעמא דלא שוויתי' איהי שליח קבלה, אבל שוויתי' צ"ל היינו בכל שלוחי' אף דלא ידע הבעל מ"מ א"י לחזור מטעם הנ"ל, ולזה שפיר אמרי' ש"מ הולך כזכי היינו בכל מילי אף במתנה דאז אמרי' דהוי כזכי ממש וכוונתו שתתגרש במה דאפשר וכיון דאגלאי מלתא דעשאתו שליח קבלה א"י לחזור משא"כ אי במתנה ל"א כזכי לא מהני בכה"ג זולת באומר השליח אשתך אמרה התקבל דבזה מיירי רבי בברייתא דאז עדיף ממתנה כסברת תוס' משא"כ בלא ידע הבעל בזה לא עדיף ממתנה:

גמרא איש לקבלה ואשה להולכה מאי. נ"ל דיסוד האיבעי' כיון דהוי כללא דבכל שליחות בעינן איתא בדנפשי' ועל אופן זה, ומה"ט אין עבד נעשה שליח לקבל גט אשה ולזה מספקי' אי בעי איתא בדנפשי' על אופן שליחות זה דלשליחות להולכה בעי איתא בדנפשי' להוליך וכן בשליחות קבלה בעי איתא בדנפשי' לקבל ומש"ה דוקא איש נעשה שליח להוליך דשייך בדנפשי' הולכה להוליך, וכן בקבלה אשה דוקא איתא בדנפש' לקבל מיד בעלה אבל איפכ' לא, או דבעי רק שתהא בר גיטין אבל לא על אופן זה וקבלה והולכה ענין אחד הוא, ובזה מסולק קושי' המהרש"א דהא אשה שייכ' בהולכה האשה עצמה מביאה גיטה. והיינו בענין איתא בדנפשה בעצמותה וזה לא שייך באשה דאיך שייך בעצמה ענין הולכת הגט בשביל עצמה דאם מביאה גיטה היא שליח הבעל מאי ואין זה הולכה בשל עצמה, ומה דמסקי' באמת לדינא דאשה נעשית שליח להולכה היינו משום דלא בעי איתא בדנפשי' לענין מעשה הולכה. אלא דכל איתא בדנפשי' ביסוד גיטין מקרי איתא בדנפשי', ולפ"ז ממילא גם באיש לקבלה לא מצריכין לטעמא שכן אב מקבל גט לבתו הקטנה. דבלא"ה כיון דאיתא בדנפשי' בתורת גיטין מקרי איתא בדנפשי':
אולם מלשון הרי"ף שכ' איש נעשה שליח שכן אב מקבל גט כו' וכן אשה להולכה שכן אשה עצמה מביאה גיטה משמע דזהו מטעם דמקרי איתא בדנפשה והיינו כדעת מהרש"א דזהו מקרי איתא בדנפשי' ע"י דאשה עצמה מביאה גיטה, אלא דלס"ד לא ידעינן ממציאות הענין דאשה עצמה תוליך גיטה, אבל לפי המסקנא באמת זהו גוף הטעם הא דאשה נעשית שליח הולכה משום דשייך גם בדנפשה להוליך גיטה מיד בעלה. והנה לפ"ז הא דפרשינן באמת איש לקבלה ואשה להולכה דמ"ש זה דלמא משנתינו אמר לו א"א מיירי בשליח אשה ודוקא אשה להולכה מהני משום דאיתא בדנפשי' שכן עצמה מביא', אבל מ"מ איש לקבלה י"ל דלא מהני ואף דמסברא מהני שכן אם מקבל גט לבתו הקטנה הא חזינן דלא פשיט הש"ס האיבעי' מסברא דאיש נעשה שליח לקבלה שכן אב מקבל גט לבתו הקטנה, אלא דפשטי' ממתני' וע"ז אמרי' פשוט מינה חדא כו' היינו דלא מצינו ללמוד אשה להולכה ואין איש לקבלה, דדלמא באיש לקבלה שכן אב מקבל, משמע דאין זה סברא ברורה לדון מזה דהוי איתא בדנפשי', אלא דאם מצינו כן י"ל דהטעם משום שכן אב, א"כ במסקנא מנ"ל באמת דאיש נעשה שליח לקבלה דלמא דוקא אשה להולכה מטעם שכן אשה עצמה מביאה גיטה אבל איש לקבלה לא, וצ"ל דאף בהאבעי' ס"ל דלא מקרי כ"כ איתא בנפשי' מה דאב מקבל לבתו קטנה מ"מ עכ"פ אם אנו דנין דאשה להולכה מקרי איתא בנפשה עי"ז שכן אשה מביאה גיטה ה"נ י"ל איש לקבלה שכן אב מקבל:
אמנם על המהרש"א לכאורה קשה דהרי הקשה על האיבעי' דמה דמספק באשה להולכה, הא שייך בהולכה שכן אשה עצמה מביאה גיטה, הרי דס"ל למהרש"א דזהו סברא פשוטה דמכח זה מקרי שייך בהולכה ולוכא לספק בזה כלל, והרי איש לקבלה מספקי' ויקשה ג"כ קושי' המהרש"א דמה מספקי' הא שייך באיש קבלה שכן אב מקבל, א"כ מוכח דזהו פשוט יותר לומר שכן אשה מביאה דהוי ממש שייך בהולכה, אבל שכן אב מקבל גיטה לא מקרי כ"כ איתא בקבלה דהוא ענין אחר מה שמקבל גט לבתו קטנה, א"כ יקשה למסקנא דלמא דוקא אשה להולכה ולא איש לקבלה, ואפשר לדחוק דגם המהרש"א ס"ל בשניהם שוין דאם אמרי' שכן אשה עצמה מביאה גיטה אמרי' נמי שכן אב, ובאמת על שניהם מספקי' דאולי אין זה מקרי כ"כ איתא בנפשי' אלא דקושי' המהרש"א אהא דאמרי' פשוט מיני' איש לקבלה שכן אב וע"ז סובב קושי' המהרש"א דכל שאתה אומר שכן אב פשוט מיני' ג"כ אשה להולכה דגם בדידה שייך שכן אשה עצמה מביאה גיטה. וע"ז תירץ דלא ידע מזה המציאות דאשה תוליך גיטה, והנה לפ"מ שכתבנו דבלשון הרי"ף משמע דלקושטא דמלתא הטעם דאיש לקבלה משום שכן אב וכן אשה להולכה משום שכן עצמה:
קשה לי דלפ"ז איך שייך נעשה בן חורין שליח לקבל גט שחרור הא ליתא בדנפשי' דאיך שייך הוא בגט שחרור אלא דהוא שייך בתורת שחרור לשחרר עבדו והיינו להוליך, אבל אם נימא דבעינן דוקא איתא בקבלה איך בן חורין איתא בקבלת גט שחרור, הן אמת דבלא"ה יש לעמוד אמאי לא פשיט האיבעי' ממתני' דהאומר תן לשחרור דלר"מ יכול לחזור והוי שליח להולכה, ולרבנן לא יחזור והוי שליח קבלה, האיך מיירי אם השליח הוא עבד האיך יכול להיות שליח להולכה הא ליתא בדנפשי' להוליך שחרור, (ובפרט לר"מ לשיטתי' דס"ל בקידושין דאין קנין לעבד בלא רבו, א"א שיהיה לעבד עבד אחר) ואם השליח ב"ח איך אפשר לקבל בשביל העבד הא אינו בקבלה, אך אין זה קושיא כ"כ די"ל דבאמת הו"מ למיפשט מזה אלא דפשוט יותר בקל ממתני' דהאשה עצמה, אבל מ"מ נימא לקושטא דמלתא דבעינן אית' בדנפשי' בקבלה והולכה קשה לדינא איך אפשר לב"ח להיות שליח לקבל גט שחרור, ומסוגיין תמוה לי במ"ש הר"ן ספ"ב דדוקא אין עבד נעשה שליח לקבלה אבל להולכה נעשה שליח, דלהולכה לא בעי איתא בדנפשי', א"כ מה מספקי' אשה להולכה מאי דמה"ת לא תהיה שליח הא לא גרע מעבד דנעשה שליח להולכה, ואף אם נדחוק דבעל האיבעי' מספקא לי' ג"כ בהך סברא גופא דדלמא גם בהולכה בעי איתא בדנפשי', ובאמת דלמא בעבד גם בהולכה לא שייך, מ"מ יקשה למסקנא איך נפשוט איש לקבלה דדלמא רק אשה להולכה ומטעם דלהולכה לא בעי איתא בדנפשי' אבל איש לקבלה י"ל דלא ידענא: