שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 2 · הלכה 3 · Segment 8

מה ספר שהוא בתלוש וכו'. וא"ת השתא דאמרת דאף רבנן סברי דבעינן דומיא דספר א"כ למה לא ילפו נמי מיניה דבעינן דוקא דבר שאין בו רוח חיים וי"ל כל אחד מרבה צד חשוב וכל שאין נראה לו צד חשוב לא קחשיב. ועיין בבבלי דף כ"א ע"ב בחו' בד"ה מה ספר וכו'. מיהו השתא דקאמרינן ספר מיעוטא הוא ממעטינן נמי דבר שאינו מתקיים כמ"ש לעיל בתו' בד"ה ויש וכו' ע"ש וזהו כפי התוספתא שכתבתי שם. ונפקא מיניה עוד אם נתן לאשה אחת שני גיטין כשרים בבת אחת כפי התוספתא פסולים וכ"כ תו' סוט' דף י"ח. ולסברת הבבלי לשיטת הרמב"ם כשר דלא דמיין להדדי דבסוטה כתיב בספר וה"ל מיעוטא והכא כתיב ספר ריבוייא הוא ומ"ש תוס' שם דה"נ אמרי' בב"ק כופר אחד אמר רחמנא ולא שנים או שלשה כופרים ע"כ תמיהא לי הא כתבו תוס' בב"ק דלאו מקרא יליף אלא מסברא למה ירויח זה במה שהשור לשנים. ומ"ש עוד מהא דאמרי' בסוכה פרי אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה. נ"ל דאינו ראיה דפרי ודאי לאו מיעוטא הוא אלא ה"ק פרי משמע א' ומשמע שנים ואס"ד פלפלין ה"ל לקרא למימר לשון רבים דהא חד פסול דלא מינכרא לקיחתו. ומהא דאמרי' בר"ה שופר אחד אמר רחמנא וכו' אין ראיה דהתם כתיב ותקעתם בשופר דודאי מיעוטא הוא כמו בסוטה דכתיב בספר וא"ת להבבלי דסובר ספר לאו מיעוטא היא מנ"ל דאין כותבין גט במחובר לקרקע וי"ל הא מפורש שם דף כ"א ע"ב דכתיב וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה. ומכאן סייעתא קצת לדברי הרמב"ם דלשיטת תוס' היה לנו למעט מחובר מספר דודאי צד חשוב הוא למפסלא. ונפקא מיניה עוד לשיטת התוספתא דספר מיעוטא הוא צריכין נמי שיהא הגט ספר ולא כאגרת וצריך שרטוט מדאורייתא וכ"כ תוס' מנחות דף ל"ב ע"ב בד"ה כתיבה וכו' ולשיטת הרמב"ם אינו צריך שרטוט דלא בעינן ספר כלל. ולשיטתו ניחא קושית תוס' במנחות שם וז"ל וצ"ע אמאי לא ילפינן גט כתיבה כתיבה דלפסול בהכי ע"ש. דשאני גט דכתיב ספר לריבוייא כל מאי דאפשר הכתיבה והדברים ברורים. והרשב"א כ' אמתני' אין כותבין במחובר לקרקע אפי' נתן לה הקרקע פסול דכתיב ספר מה ספר מיוחד שהוא בתלוש אף כל בתלוש וכ"ה בירושלמי ואע"ג דבגמרין אמרינן לספירת דברים בעלמא הוא דאתי מ"מ מדאפקי' בלשון ספר קיי"ל דבעינן תלוש וי"מ משום דכתיב ונתן בידה דבר הניתן מיד ליד דהיינו תלוש ע"כ. וקשה לדבריו דתלוש מספר ילפינן א"כ הדרא קושית הש"ס לדוכתא נמעט נמי בעלי חיים מאי קאמרת דתלוש צד חשוב שבו הוא כמ"ש תוס' שם לר"י הגלילי א"כ למה ליה לשנויי לספירת דברים בעלמא הוא דאתי לישני לתלוש הוא דאתי. והא דאמרי' בסמוך מתני' בשא"ל הא גיטיך וכו' דדייק מינה הרשב"א בנותן לה פרה ועבד סתם הכל שלה דברים נכונים הם ודלא כהר"ן. ואין להוכיח דהירוש' מכשיר במחוסר קציצה בדבר תלוש דלית ליה הך דרשא וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה דאי ס"ל להך דרשא קשיא למה ליה למעט תלוש מספר ומתני' ל"ק דה"ק ונותן לה הפרה לקיים מצות נתינה והשאר שלו. דודאי אית ליה הך דרשא דוכתב ונתן ואיצטרך דרשא דספר למעט אפי' נתן לה הקרקע דפסול וכמ"ש בסמוך בשם הרשב"א ומ"ש בשם י"מ דמונחן יליף למעט קרקעות קשה דגרסי' בת"כ פ' בחקותי בשקל הקדש מה ת"ל לפי שנאמר ופדה יכול אפי' בעבדים ובקרקעות ח"ל בשקל הקדש ע"כ ואס"ד דמונתן ממעטינן קרקעות תיפוק ליה דכתיב ונתן ערכך ביום ההוא אלא ודאי דלא ממעטי' קרקעות מונחן. ובעיקר הדין אם נתן לה הקרקע דפוסל הרשב"א תמהתי הא בעבד תנן ונותן לה העבד ואס"ד בקרקע אפי' נתן לה הקרקע אפי' מדאורייתא פסול קשה הא בכולא תלמודא כל היכא דממעטינן קרקעות ממעטי' נמי עבדים דהוקשו לקרקעות כמפורש בב"מ ובבכורות ובהרבה מקומות אלא ודאי אם נותן לה הקרקע כשר מדאורייתא. מיהו מדרבנן ודאי פסול דאל"כ מאי קשיא ליה לבבלי דף כ"א ע"ב כתבו על המחובר והאמרת רישא אין כותבין דלמא ה"ק אין כותבין במחובר על מנת לתלוש דמחוסר מעשה כתבו במחובר על מנת ליתן הקרקע ונמלך ותלשו וחתמו ונתנו לה כשר הואיל ונכתב בכשרות אלא ודאי מדרבנן פסול גזרה שמא יקטום וכדאמר רבא שם דף כ"ב ע"א. אך קשה א"כ קשיא לאביי דלית ליה הך גזרה למה לא מוקי למתני' כמ"ש וא"ל קסבר אביי כיון דנתלש נפסל דא"כ גם לרבא איכא למימר הכי ולעולם כשניתן לה גם הקרקע אפי' מדרבנן כשר וי"ל הא מיהת אית ליה לרבא הך סברא גזרה שמא יקטום א"כ מ"ש עציץ נקוב מקרקע וכ"ש הוא. וא"ת א"כ ה"ל לאביי ורבא לפלוגי בקרקע ממש ולהודיעך כחו דהיתירא דאביי וא"ל דנקט עציץ נקוב להודיעך כחו דרבא דהלכתא כוותיה דמצינו דנקט התנא כחו דהיתירא אפי' כב"ש במקום ב"ה כדמוכח ריש ביצה ועוד מדנקט עציץ נקוב ולא נקט שאינו נקוב דאיכא נמי למגזר שמא יקטום אלא ודאי להודיעך כחו דאביי נקט עציץ נקוב כמ"ש תו' בסוגיין ועוד מדקאמר אביי כשר דשקל ויהיב ליה משמע דעיקר היתירא משום דשקל ליה לאפוקי קרקע ונראה דאביי פוסל מחובר לקרקע דס"ל כירושלמי דממעטינן מספר דבר המחובר לכך פוסל בקרקע ורבא כבבלי דמוקי לרבנן ספר לספירת דברים וקרקע מדרבנן אסורה שמא יקטום. וכ"נ מדברי הרמב"ם פ"ק מה"ג דקחשיבי' דברים הפוסלים את הגט מן התורה ולא קחשיב נמי מחובר לקרקע אע"ג דכתב שלא יהי' מחוסר מעשה אחר כתיבתו ומיניה ממעט מחובר כמפורש שם בדבריו היינו דוקא כשכתבו במחובר ותלשו אח"כ אבל בשנתן לה גם הקרקע ליכא למשמע מינה ש"מ דמכשיר בכה"ג מן התורה וא"ת לפ"ז תיקשי לן קושית הלח"מ שם הלכה ח' למה לא נקט הרמב"ם עציץ נקוב דהוה רבותא טפי. ומאי דמשני דסד"א כיון דיונק מן הקרקע בטל מן התורה ע"ש. הא לפמ"ש לרבא אפי' במחובר לקרקע ונותן לה את הקרקע כשר מדרבנן וי"ל קושית הלח"מ מעיקרא ליתא דסובר הרמב"ם עציץ שאינו נקוב לעול' מותר ולא גזרי' שמא יקטום וכמ"ש הה"מ שם בשם ר"ח. וכ"כ הלח"מ עצמו שם שכן יש לפרש דברי הרמב"ם וקושיתו אינה אלא לפמ"ש שם דאפשר לומר דהרמב"ם פוסל אף בעציץ שאינו נקוב ע"ש:

כתבו על קרן צבי גרדו חתמו וכו'. וקשה הא ע"כ אין הטעם משום דכתבו על ידות האוכלין דהא במתני' תנן וכותב על קרן של פרה ונותן לה הפרה טעמא דנותן לה הפרה הא לאו הכי לא ומתני' כמאן אי כר"י הגלילי הא מברייתא שמעי' דר"י פוסל משום דה"ל כאוכלין ואפילו נותן לה הפרה פסול אלא ודאי כרבנן למה דוקא בנותן לה הפרה מכשירין ש"מ דטעמא דרבנן משום דכתיב וכתב ונתן שאין מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה א"כ אף מברייתא ליכא למפשט מידי דברייתא כרבנן נמי אתיא דמכשירין באוכלין אלא דאתיא כר"מ דעידי חתימה כרתי ובעינן גרדו ואח"כ חתמו שלא יהא מחוסר קציצה בין חתימה לנתינה וי"ל קסבר הש"ס הא דתנן ונותן לה הפרה לאו דקיהיב לה כולא פרה ועבד אלא כיון דיהיב לה הפרה והעבד קיים מצות נתינה ומקום הגט שלה והשאר שלו וקמ"ל אע"ג דמחוסר קציצה לאו כלום הוא כל שהוא בתלוש. ועמ"ש בסמוך בתו' בד"ה ויש כתב ובתו' בד"ה וכו' וצ"ע:

אבל אם כתב על נרתיקו כפרוש הוא וכשר. וקשה במתני' סתמא תנן ונותן לה הפרה משמע אפילו כתב אנקבות צריך ליתן לה הפרה דאל"ה ה"ל מחוסר קציצה. מיהו לפמ"ש בסמוך בד"ה כתבו וכו' ניחא. ועוד קשה הכא מפו' שהנרתיק פרוש הוא. ובר"ה דף ט' גרסי' רבי אבא שאל לרבי שופר קדוח מהו א"ל כזה תוקעין בעין טוב ע"ש פירושי וכ"ה בבבלי שם ד' כ"ז ואס"ד כפרוש הוא ה"ל כמניח שופר בתוך שופר דקיי"ל אם שמע אף קול החיצון פסול וכמ"ש הרא"ש שם בר"ה פ"ג. ודוחק לומר דאיירי בשקרן הזכרות הוא ארוך מקרן הנקבו' שהוא כשר כמ"ש הרא"ש שם מדקאמר כזה תוקעין בעין טב משמע שלא היה בו שום שינוי. ואפשר דלא דמי אף שהנרתק כפרוש מ"מ אין ביניהם הפרש שיצא הקול מתוכו. ולפ"ז צ"ל שגם אינו מעכב קול תקיעה דאל"כ פסול כדין שני שופרות וכמ"ש הרא"ש שם ע"ש וצ"ע:

אף להכשר זרעים כן. ותימא הא תנן מכשירין פ"ג היו רגליו מליאות טיט וכן רגלי בהמתו עבר בנהר אם שמח בכי יותן. ובפ"ד תנן עמד תחת הצינור להקר או לידוח בטמא טמאה ובטהורה בכי יותן הרי מפורש לענין הכשר לא חשיבי בעלי חיים כמחובר וי"ל סובר רבי יונה מתני' איכא לאוקמי כמ"ד חלוש ולבסוף חיברו לאו כמחובר דמי לענין הכשר זרעים אבל מ"ד תלוש ולבסוף חיברו כמחובר דמי אף אדם כמחובר דמי והר"ש כ' פ"ד דמכשירין משנה ג' והא דמשמע לעיל גבי רגליו מליאות טיט וכו' אלמא לענין הכשר לא חשיב אדם כמחובר ולענין שחיטה דפסלינן במחובר בפ"ק דחולין חשבינן נמי אדם כמחובר דפסלינן נמי ציפורן מחוברת אין לדמותן זה לזה דהא תלוש ולבסוף חיברו מיבעי' ליה לרבא התם מהו ולענין הכשר קאמר תנאי היא ע"כ. וקשה אע"ג דאין לדמות הכשר לשחיטה מ"מ הא ודאי שמעינן מהתם דלמ"ד תלוש ולבסוף חיברו כמחובר הוא כ"ש דאדם חשיב כמחובר דאל"כ מאי קמיבעי' ליה לרבא תיפשוט ליה ממתני' דתנן ציפורן מחוברת פסול. גם למאי דאוקימנא לה למתני' דחולין כר' אמרי' תלוש ולבסוף חיברו לאו כמחובר דמי ואפ"ה ציפורין מחוברת פסול אפילו בדיעבד. וע"ש בחולין דף ט"ז ע"ב בתו' בד"ה תלוש וכו'. ואני תמה מהר"ש ז"ל שלא הביא בעי' דר' יונה דהכא דאיכא למשמע מינה דלרבנן דר"י הגלילי ודאי בעלי חיי' לענין הכשר לאו כמחובר דמי'. גם נתברר לנו במאי פליגי תנאי בהכשר זרעים דמ"ד תלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי' סובר דמסברא מרבינן מבכל כלי אף חלוש ולבסוף חיבורו ומ"ד לאו כתלוש דמיא לא מרבי מיניה אלא דבר תלוש ממש והיינו טעמא דרבא דלא מדמי הכשר לשחיטה דבהכשר כתיב בכל דריבויייא הוא ויש לרבות בעלי חיים וצ"ע: