רבו ראשון נותן את דמיו וכו'. נראה דאיירי בשלא נודע ללוקח שאסור לו למכרו דסבר אולי התנה עמו או בשכבר ברח וכדומה לו שמותר למכרו לח"ל. אך קשה למה ישחררו השני כיון דצריך ליתן לו מעותיו א"כ ה"ל כאלו לא היה של הלוקח מעולם וכה"ג דייק בבבלי מדמשחרר השני ש"מ קנייה ולא הדרי' זביני'. והא דאמר בסמוך אם ידע רבו השני שניהן נותנין את דמיו בבבלי מפורש דלעולם צריך להיות ההפסד על הלוקח כיון דאיסורא גביה. והרמב"ם כ' ומפני מה קנסו כאן הלוקח לבדו שאלו לא לקח זה לא יצא העבד לח"ל ע"כ. ותימא דהא פריך הש"ס בבלי אטעם זה אי לאו עכברא חורא מנ"ל מסתברא היכא דאיכא איסורא התם קנסינן. ואפשר קסבר הרמב"ם עיקר הטעם לאו עכברא גנב וכו' ודוחק וצ"ע:
קריאה במקור
שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 4 · הלכה 6 · Segment 2
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
ברח מארץ לח"ל וכו'. וא"ת הא בסמוך תני יוצא עבד עם רבו לח"ל לפיכך אם מכרו לשם מכור וי"ל דהתם ודאי אין דעתו לחזור אבל בברח איכא למימר שמא יחזור ויבא לכאן א"נ על הרב להטריח להביאו משם:
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Piotrków, 1898-1900
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: d20a60fc510948f204a9dcbc6ecbccbe1569064747953a51e09e6407a5175819