שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 8 · הלכה 6 · Segment 2

הא לצאת תצא. עיי' בקונט'. כ' תו' בד"ה נישאו וכו' פי' בקונט' נישאו גזרי' שמא יאמר חלץ זה וכי' וקשה א"כ מאי קאמר דמיחלפא וכו' כיון דהך גזרה גופא שייכא בה ועוד לא"ד נישאו וה"ה לזינו מאי ס"ד כיון דהאי גזרה דמיחלפא לא שייך אלא בנישאו ע"כ. וקושיא שניי' איני מבין הא עדיין לא ידעו מגזרה דמיחלפא. והרשב"א כ' קושיא זו בענין אחר ונכונה היא וז"ל מאי קאמר נישאו וה"ה לזינו כיון דיש טעם טוב בנישאו דלא שייך בזינו דהא איכא לאותה גזרה עצמה דהוי באשה שהלך בעלה. והמהרש"א כ' למאי דמשני לא נישאו וה"ה לזינו ל"ק להו הכי דה"ק לא תדייק מיניה נשאו משום דמחלפא ולא זינו אלא ה"ה זינו ומטעם אחר כדר"ה אבל לא"ד איך בעי לסייעא מיניה ה"ה זינו כיון דטעמא דמיחלפא לא שייך בזינו ע"כ. ותימא הא מאן דסייעא מיניה לית ליה טעמא דמיחלפ' אלא ס"ל כטעמא דרב המנונא ומייתי שפיר סייעתא ממתני' והמתרץ הוא דחדית לן טעמא דמחלפא. ונראה דסובר רש"י לישנא קמא לית ליה גזרה דמיחלפא כיון דלא הזכיר דבר זה כלל לכך מפרש מעיקרא ס"ד זינו לא דדוקא נישאו דחמיר הוא דגזור שמא יאמרו וכו' אבל מדמסיק ה"ה לזינו סובר דגזרה שמא יאמרו וכו' שייך גם בזנות ולא"ד צ"ל מעיקרא ס"ד טעמא שמא יאמרו חלץ זה וכו' ולכך ה"ה זינו ומסיק גזרה שמא יאמרו חלץ וכו' ליכא למגזר כלל דנישואין דאילונית אית להו קלא אלא הטעם משום דמיחלפא וליכא למגזר אלא בנישואין אבל זינו לא דלית לה קלא ולא חשדי בחלוצה ולא מיחלפא כלל. ומ"ש תו' והרשב"א וע"ק אמאי לא דייק בהאשה רבה גבי א"ל מת בעליך וניסת ניסת אין זינתה לא ע"ש. תימא לי הא ודאי איצטריך לאשמועינן ניסת לרבותא דר"ש דפליג וסובר אפי' ניסת דטפי ה"ל למידק אפ"ה אם הוא ברשות ב"ד מותרת לחזור לו. ומעתה מה שפירשתי בקונ' היינו לפי מה שהבינו תוס' בפירש"י אבל לפמ"ש תרי מילי נינהו או דטעמא משום גזרה שמא יאמרו חלץ זה וכו' או דמיחלפא. אך קשה לי לפירש"י משמע דלרב המנונא נמי מדרבנן הוי ממזר משום גזרה ובסוטה בבבלי משמע דמדאורייתא הוי ממזר מדמתנה עלה. ודוחק לומר דאף על איסורא דרבנן מתנה. וע"ק לי בסוגית הבבלי ל"ל למימר דלכך נקט נישאו משום דלישנא מעליא הוא לימא משום דבעי למיתני וכל הדרכים התנו בה ובזנות לא שייכא י"ג דרכים אלו דלא מצי למתני אין לה פירות ושארי דברים המוזכרים ברישא וצ"ע ועמ"ש ביבמות פ"י ה"ג בתו' בד"ה מתני' וכו':