שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 1 · הלכה 4 · Segment 2

על הממון נחשדו וכו'. וקשה אם נחשד על הממון ה"ל רשע דחמס ופסול לכל עדות שבתורה דכתיב אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס וצ"ע:

תיפתר שחתם ישראל בסוף. כ' הש"ך בח"מ סי' מ"ה ס"ק כ"ג בד"ה ועוד מצאתי מזה ירו' פ"ק דגיטין ונ"ל להוכיח משם דהראשונים דוקא וכו' אלא מעתה אפי' כותי א' יהא פסול וכו' עד אלא להכשירו של גט. וכפי גירסא זו אין לו הבנה גם קשה בש"ס דגיטין דף י' אמרי' איפכא דאמרי' התם כגון שחתם ישראל בסוף וכו' עד גזרה משום כלכם ותו בשטרות מי איכא למ"ד אין העדים חותמין זה שלא בפני זה ע"כ. ול"נ דלק"מ ודאי הבבלי דקשיא ליה א"כ שאר שטרות נמי מוכרח לומר אין עידי גט חותמין אלא זה בפני זה וקשיא א"כ אפי' בשחתם ישראל בתחלה נמי וצ"ל בכותי חבר אבל להירושלמי דל"ק משאר שטרות כמפורש בסוגיין דעל הממון נחשדו א"כ א"צ למוקמי כמ"ד אין עדים חותמין וכו' גם א"צ לאוקמי בכותי חבר אלא שהישראל מלמדו וכמ"ש בקונט' א"כ אין כאן סברות הפוכות. ועוד מאן לימא לן דרב פפא דמוקי לה בבבלי כמ"ד אין העדים חותמין לא מוקי למתני' אפי' בשחתם הכותי לבסוף דכל שהישראל עומד על גביו לא חיישינן למאי דאינן בקיאין בדקדוקי מצות. והא דלא קאמר אלא מצינו כרבה כי צא בזה כמ"ש תוס' בכמה מקומות בש"ס ועמש"ל בשם הר"ן. ומ"ש הש"ך ותו בשטרות וכו'. לפמ"ש בקונט' לק"מ דשטר דתני בברייתא היינו גט. ואפי' נאמר דלאו בגט איירי שפיר מייתי סייעתא מיניה לר' אבין ור' אילא אר' אבין לחודיה קאי. וע"ד אפשר לומר דגם בשטר מתנה שייך לומר שחתמו הרבה עדים לתנאי וכ"נ מדברי הש"ך עצמו בפירושו לירושלמי לפי גירסתו. ומ"ש הש"ך שם ודוחק לומר הא דאר"י אתיא קאי אדר' אבין וכו' ע"ש. אין זה דוחק מצינו כיוצא בזה בירוש' כתובות פ"ב הלכה ז' ע"ש. גם מ"ש לפי הגי' שלפנינו צ"ל דר' אבין פליג אברייתא וזה תימא וכו' ע"ש. לפמ"ש בקונט' לק"מ. ומ"ש הש"ך ונ"ל ברור דה"ג אר"א תיפתר שחתם ישראל לבסוף ר"א בשם ר"י אתיא כמ"ד אין העדים חותמים וכו' ברם כמ"ד עדים חותמין וכו' אפי' חתם ישראל בסוף פסול ע"ש. לפי גירסא זו צ"ל דפסול משום דאמרי' אימא רווחא שביק לדקשיש מיניה כדאמרי' בבבלי וכן מפורש בדבריו. ותימא הא הירושלמי לית ליה הך סברא דא"כ לא הוה צריך לדחוקי למימר טעמא דשאר שטרות משום דחשודים על הממון. גם מ"ש לפי גירסתו ה"פ שטר שחותמו וכו' אבל שנים האחרונים פסולים פסול דלא שייך לומר רווחא שבקי ולאיזה צורך חתמי הא כבר נעשה השטר כתיקונו אלא לשם עדות חתמי ע"כ. ותימא למה פסול הא כבר נעשה השטר כתיקונו ולמה להו למיחתם הא בתרי סגי אלא לכבוד או לתנאי וכה"ג כתב הוא בעצמו בסמוך למ"ד אין העדים חותמין וכו'. ומ"ש וא"כ מוכח דהראשונים דוקא ע"כ. לא ידעתי מאי הוכחה היא זו הלא אף הרמב"ן אפשר לו להגיה דלא תיקשי ליה כלל ור' יוסי ור' אילא תרווייהו אדר' אבין קאי ור' אילא סובר כבבלי דאיכא למיחש דלמא רווחא שביק ואי לאו כותי חבר לא הוה מיחתם קמיה והך ברייתא שטר שחותמו וכו' צ"ל בתר דברי רב דימי ומילתא באפי נפשה היא ומייתי לה הכא דדמיא לדמתני'. וגירסא זו מכוונת יותר שאין הפסק בין קושית הש"ס ויעשה כהרחק עדות וכו' לברייתא דמקשי עלה ומיושב כל מה שהקשה הש"ך. ועוד י"ל דברי הירושל' בכמה פנים דלא תיקשי מיניה להרמב"ן. ומ"ש הש"ך שם לסתור ראיית הרמב"ן מגמ' דגיטין דף י"ח ע"ב דעיקר כוונת הגמ' אי מותר לחתום לכתחלה קרוב או פסול וכגי' הרי"ף ע"ש שהאריך בזה. ול"נ שדברי הש"ס מוכיחין כפירש"י. דלגי' הרי"ף קשה למה פליגי בקרוב או פסול אי שרי לחתום בתחלה ה"ל לאפלוגי נמי בהא אי שרי לחתום לכתחלה בי תרי מינייהו ביומיה ואינך ליומא אוחרא דלמ"ד קרוב או פסול שרי ה"נ שרי דתנאי הוא ולמ"ד התם פסול משום איחלופי ה"נ אתי לאחלופי שיאמרו העדים מותרים לחתום אחד היום וא' למחר שיאמרו הני כולהו עדים נינהו וחתמו א' היום וא' למחר וא"ל דשאני הכא שכבר חתמו שנים היום ולא אתי למטעי בשאר שטרות בא' היום וא' למחר דא"כ ה"נ נימא דלא אתי למטעי בשאר שטרות שאין חותמין אלא שני עדים וע"ק הא אף בשאר שטרות בדיעבד ודאי בשנים קרובים או פסולים חתומים בראשונה תתקיים העדות בשאר כדתניא בברייתא א"כ הא דגזרינן הכא משום איחלופי ה"ל גזרה לגזרה ע"ק למה לא קאמר דאתי לאחלופי בגיטין דעלמא בשלמא לשיטת רש"י איכא לתרוצי כתי' הרמב"ן דבגט אדיבורא דבעל סמכי משא"כ בשטר אי חתמו קרובים ברישא דמיא כמאן דאמר לאסהודי קאתינא אבל לשיטת הרי"ף דאף בשאר שטרות בדיעבד כשר אי חתמו קרובים ברישא קשיא וצ"ע והר"ן בחי' דף י' כתב בשם הרמב"ן דאף לר"פ מוקמינן בשחתם ישראל בסוף מדלא קאמר אלא מיהו בירוש' לא משמע הכא ואנן אגמרא דילן סמכינן ע"ש. הרי שכבר הרגיש הרמב"ן בקושית הש"ך. ולא ידעתי למה לנו למיעבד מחלוקת בין התלמודיים משום דקדוק קל בפרט בדבר שכן דרך התלמוד וכמש"ל: