שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 7 · הלכה 1 · Segment 7

אמרין הא מתני' פליגא. פי' הרא"פ תרומות פ"ק ולמה אר"י סתמא ולא קאמר מי הן החולקין ע"כ. וקשה הא גם מתני' סתמא תנן. לכך נראה דה"פ. מאי קמ"ל ר"י דיש חולקין הא ממתני' שמעינן וכן מוכח בסוגיין בבבלי וע"ש בפירש"י:

קיימניה בשאינו יודע לכתוב. בבבלי בסוגיין דייק מדתנן עולמית לאו לאתויי אע"ג דיכול לדבר מתוך הכתב ומשני די"ל דאתי לאתויי אפי' הוא תריף א"נ לכדר' יצחק דאמר טעמא דרישא דאין שוטה מתגרשת אינו אלא מדרבנן ע"ש. ולפי מאי דגרסינן בירושלמי יבמות פרק י"ד הלכה א' ר"ז ור' אילא דאמרי תרווייהון לפי שאינה יכולה לשמר את גיטה ליתא להך תירוצא בתרא עיין שם:

הרי שכתב בכתב ידו וכו'. כ' הרא"פ ה"ג הרי שכתב בכ"י אמר לסופר וכו' ופירושו ע"י הכתב אמר לסופר כו' ומדתני הרי שכתב בכ"י ש"מ דמיירי בפיקח עד שלמד לכתוב ואח"כ נתחרש ומדאינו גט ש"מ דלא כרשב"ג ע"כ. משמע מפירושו כל שלא היה פיקח מעיקרא אי אפשר לו ללמוד לכתוב ותימא בסוגיין פירש"י בד"ה בחרש בעיקרו שאין לו כתב יד של דעת שלא היתה לו דעת צלולה מימיו. וכ"כ שם בתוס' בד"ה תנאי היא וכו' וכמ"ש בסמוך בד"ה בד"א וכו'. ועמ"ש בסמוך בד"ה באומר לכך נראה דבבריא איירי הך ברייתא וכ"כ הרשב"א בחי'. והיינו דמביא ראיה מדברי הירושלמי אלו דבבריא נמי לא מהני כתיבה אפי' שלח כת"י ממדינת הים לכתוב וליתן אין כותבין ע"ש. אלא שאני תמה הא מפורש בסמוך דפליגי ר' אבא מרי ור"י בר' בון בפירושא דהך ברייתא אי בחרש או בברי איירי. ור"ת שסמך הרשב"א אהא דמסקינן בסמוך ראיה לר"י בר' בון דבבריא איירי דאמרי' ותני כן בד"א בזמן וכו'. ופי' הרא"פ שם דמצינו ברייתא דסברה יותר יש לחוש לבלבול דעת לבריא שנשתתק מחולי שנשתתק וה"נ כיון שכתב ולא אמר איכא למיחש שנתעסק בשטרותיו ע"כ. דא"כ קשה ה"ל לאתויי הא דר"י בר' בון. ועוד הא אפי' בכותב ממדינת הים איירי הרשב"א והתם לא שייך הך טעמא למה לא אמר דאפשר שלא היה אדם עמו. גם פי' הרא"פ אינו מחוור דאין הנדון דומה לראיה דנשתנה מתוך בוריו ודאי מיגרע גרע שנשתתק פתאום מהיפך להיפך לכך אמרי' דצריך בדיקה ג' פעמים אבל נשתתק מתוך חוליו אמרי' כחישותא הוא דאיתיליד ביה וכן מבואר בפוסקים ועיין בב"י סי' קכ"א. משא"כ לחלק בין כתיבה לדיבור. ועוד הא ודאי הרכנת הראש מהני אפי' בבריא ועיין שם בב"ש ס"ק ו' אמאי נימא מדהרכין ולא אמר דלא כיון להרכין על דבר הגט אלא ע"י מקרה או על דבר אחר. אף על גב דאמרי' בסמוך היא הרכנת הראש היא השמעת הקול ודאי שיש לכללו בכלל הא דתני עד שישמעו את קולו אבל אם נאמר דחיישינן אף בהרכנת הראש איכא למיחש וכמ"ש. ועוד לפי מאי דס"ד דכתב מהני ס"ד ה"ל כהשמעת קול אי לאו דתניא בברייתא קולו דמשמע דאתי למעוטי כתב. והא דתני ותני בן לא קאי אר"י בר' בון אלא אמתני' קאי לפרושי וה"ק וצריך למתני כן במתני' בד"א וכו'. ומצינו כיוצא בזה בהרבה מקומות בירוש' דקאמר עלה דמתני' וכיני מתני'. ומ"ש הרא"פ עוד דר"י בר' בון סובר בבריא הוא דלא מהני כתיבת יד אבל בפקח ונתחרש מהני וכ"כ הרא"ש ע"ש. ותימא אף שכתב הרא"ש ס"פ התקבל דלא מהני כתיבת יד דבריא נראה כוונתו כ"ש דלא מהני כתיבת יד דחרש. ואף דגבי הרכנת הראש. כתב דיש להקל בחולה מבריא דיכול לדבר הך תירוצא הוא דלא כדברי רוב הפוסקים וכמ"ש בסמוך וצ"ע:

היא השמעת קול היא הרכנת הראש. בבבלי דף ע"א גרסי' אמר רב כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין א"ר יוסף מאי קמ"ל תנינא נשתתק וא"ל נכתוב גט לאשתך וכו'. וכתב הרשב"א וקשה טובא קמ"ל דטפי עדיף הרכנה מכתיבה כדאמרי' בירושלמי היא הרכנה היא שמיעת קול ולקמן נמי אמרינן קולו לאפוקי מדרב וי"ל דהשתא לא ס"ל למקשה הכין ומאן דמתרץ למאי דסבירא ליה מתרץ ע"כ. וקשה תיקשי הך ברייתא דתניא ביה קולו לרב יוסף ונראה קסבר רב יוסף קולו דתני בברייתא לאי דוקא דהא איכא נמי הרכנה וכמ"ש תוס' שם. וכיון דלאו דוקא הוא אין למעט ממנו כלום וכדס"ד דר' יוסי. ומסקנא דש"ס סובר היא הרכנת הראש היא השמעת הקול וכדאמר ר' מנא: