שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 4 · הלכה 2 · Segment 6

בראשונה היה משנה שמו ושמה וכו'. כפירושי בקונט' כן פירשו הראשונים ז"ל. אבל בסוגיין לא משמע כן דמותבינן לקמן לר' אבא דאמר צריך שיהא מכיר את שניהן ממתני' ומשני אית בר נש וכו' ולא ידעין שמהתהון. ואי כפירושינו מאי קשיא הא ודאי מכירו ויודע שמו שבמקום הכתיבה ואינו יודע שיש לו שם אחר במקום הנתינה גם לשון התרצן קשה לכך נראה דירושלמי מפרש שינה שמו היינו שהיה שמו על דרך משל יצחק וכתב בגט אברהם וא"ת בשינה שמו ממש פשיטא דפסול שלא נכתב לשם בעלה כלל אלא לשם אחר וכ"כ הרשב"א בתי' וי"ל קסבר הירושלמי כל שנכתב הגט לשם הבעל קרינן בו וכתב לה לשמה דליכא קפידא אלא אם נכתב גופו של גט שהוא הרי את מגורשת ממני ומותרת לכל אדם לשם בעלה זה המגרשה כשר מן התורה והיינו דקמשני אית בר נש וכו' דבעינן שיכיר שזהו בעל של אשה זו שנותן לה הגט. וא"ת הא תנן לקמן פ' הזורק שינה שמו ושמה וכו' תצא וכל הדרכים האלו בה וי"ל התם לאחר התקנה. שוב ראיתי בתוי"ט פ' הזורק שהאריך לפרש המשנה שם בשינה שמו ממש ומייתי ראייה מהרמב"ם בפי' המשנה ע"ש ואיני מבין ראייתו אדדבה דבריו מראין בהיפך ואקודם תקנה קאי. והרב לא עיין בירוש'. גם מהא דפריך הגע עצמך דהוה שמיה ראובן וכו' מפורש כדברינו לפמ"ש בקונט' והיינו דתניא בברייתא יותר מכאן אמרו היו לו שתי נשים וכו' דמתני' איירי בשינה השם ממש וברייתא איירי אפי' שינוי השם ממדינה למדינה. והר"ן בפירקין כ' הגע עצמך וכו' כלומר לא שעשה כן בכוונה אלא ששינה שמו מחמת שהלך למדינה אחרת ואין אנו יודעין לו אלא אותו השם בלבד ופריק אלא אני איש פלוני וכו'. ובתר הכי תני יותר מכאן וכו' האי יתר היינו לומר שלפעמים אפי' גיטא פסול מדינא ולא הוי טעמא משום לעז לחוד כמתני' וכו' ע"ש. דבריו סתומים מאי קושיא דהגע עצמך וכו' הא לפי מאי דמסיק בברייתא בכה"ג כשר ועוד לישנא דהגע עצמך משמע שמתמה על המשנה הנזכרת לפניו. גם הר"ן ז"ל בעצמו בסוף דבריו דוחה פי' זה ונראה מדבריו שמסכים לפירושי בקונט' ותימא שאינו מביא ראיה לפירושו מסוף סוגיין וכמ"ש לעיל. ובתוי"ט לא ראה דברי הר"ן ועמ"ש בסמוך:

(שייך לעיל) אם היה שרוי במקום אחר וכו'. כ' הר"ן יש שפירשו אפי' נודע במקום הכתיבה שיש לו שם אחר במקום אחר לא מיקרי איתחזק בתרי שמי אא"כ נקרא שם באותן שתי שמות וסמכו אהא אם היה שרוי במקום אחר וכו' והיינו בדלא אתחזק בתרי שמי ואמרי' נמי עלה לכתחלה צריכין להזכיר שלשתן אלמא שמות האחרים נודעים בכאן ואפ"ה מיקרי לא אתחזק אינו מחוור כלל שאינו דומה לגמרתינו דהתם בדאתחזק איירי דומיא דאם היה ביהודה וכתב לגרש אותה שביהודה דבדיעבד מגורשת אע"ג דאתחזק בתרי שמי כיון שהוא ואשתו במקום א' ואח"כ אמרו שאם הלכו הוא ואשתו למקום אחר שאינו לא יהודה ולא גליל מגרש באיזה שירצה אע"ג דידעינן שיש לו שם אחר במקום אחר והיינו דאתחזק בתרי שמי ומיהו לכתחלה צריך לכתוב וכל שום אחרן דאית לי וכיון דדחינו ראיית הירו' י"ל והוא דאתחזק בתרי שמי כפשוטו כל שידוע שיש לו שם במקום אחר אע"פ שאינו נקרא כאן אלא בשם א' צריך לכתוב וכל שום ואם לא כתב אינה מגורשת וכו' ע"ש. היוצא מפירושו שהבבלי והירושלמי חלוקים בדין אתחזק בתרי שמי. ולענ"ד אין כאן מחלוקת אלא הירו' סובר הא דלא אזלינן בתר מקום נתינה היינו לכתחלה אבל בדיעבד מגורשת ואם היה שרוי במקום אחר שקורין אותו בשם אחד עם מקום הנתינה כשר בדיעבד ור' אבין פליג וסובר אפי' בדיעבד פסול ובעינן שיכתוב כל השמות שיש לו. והא דאמר רב אשי והוא דאתחזק בתרי שמי היינו שבמקום אחד משני המקומות מקום הכתיבה או הנתינה קורין אותו בשתי שמות. ובזה מיושב הסוגיא היטב:

אם יצא לו שם במקום אחר צריך לכתוב שלשתן. בקונט' פירשתי דקמ"ל שצריך לפרוש כל השמות. וזו היא דעת ר"ת והראב"ד כמ"ש הפוסקים בשמן. אבל לפמ"ש בתוס' בסמוך י"ל דקמ"ל אע"ג שכותב שם מקום הכתיבה והנתינה אם יש לו שם שלישי במקום אחר צריך לכתוב וכל שם שיש לי. ומדגרסי' בסוגיין וכל שם שיש לי משמע שאינו כותב שמות אחרים בפירוש אלא כותב תיבת אלו וכל שם שיש לי:

לכשיבואו העדים ויעידו. וא"ת תינח כשבא לגבות בחיי בעלה ודאי שיטעון הבעל שלא גירשה וצריכ' להביא עדי חתימה אלא ניחוש שמא לאחר מיתת בעלה תוציא גיטה בהאי בי דינא וגביא כדתנן הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה והם אינן יודעין שאין הגט כלום והדרא ומפקא כתובתה וגביא וי"ל בכה"ג דלא אפשר כתבינן שובר ולעולם ביורשין כתבינן שובר א"נ אף היורשים בכה"ג לאחר שפרעו כתובתה יטענו על הגט שהוא מזוייף ועוד הא קיי"ל למיתה לא חיישינן:

אית בר נש דחכמין לחברין וכו'. כ' בב"י בא"ע סי' ק"כ כ' נ"י שיהא מכירה וכו' כלומר דלא סגי בהכרת פנים ושיסמוך על אחרי' בשמות משו' דהוי מילתא דעבידא לאגלויי אלא צריך שיכיר שמותיה' ג"כ ע"כ וכ"פ בש"ע. ותימא הרי מפורש כאן דא"צ שיכיר שמותיהם אלא בהכרת פנים סגי. ומ"ש הב"י שם בשם הרמב"ם פ' כ"ד מה' מלוה ולוה ע"ש. אמת דפשטא דלישנא דהרמב"ם משמע דקאי נמי אגט. אך מסתימת לשונו פ"ב מה"ג משמע דלא בעינן בגט שיכירו שמותיהם. וטעם גדול יש לחלק ביניהם דבגט קיי"ל עידי מסירה כרתי ולא סמכינן אגט לחוד עד שיבואו עדים ויעידו כדאמרינן לעיל בסוגיין. וכה"ג אמרינן בבבלי במכלתין דף י"ז ע"ב דהבעל אוכל פירו' עד שעת נתנה ופירש"י כשתבא לטרוף אמרי' אייתי סהדי מתי בא גיטא לידך. וגדולה מזו כתב רש"י דף כ"ב בד"ה מאן חכמי' ר"א דאמר עידי מסירה עיקר והבאה להנשא צריכה להביא עידי מסירה וע"ש בתו'. גם מ"ש הב"י שם אלשון הרמב"ם תדקדק בו ויאירו דבריך וכו'. נראה שנשמט בדפו' שהן דברי הה"מ פ"ב מה"ג והד"מ והב"ח סברו שהן דברי ב"י עצמן. ומה שתמהו עליו שכתב דסופר א"צ להכירם דלא משמע כן דהא בעינן וכתב לה לשמה ע"ש. ומפני כך כ' הרמ"א בהגהותיו בסי' ק"כ וי"א דגם הסופר צריך שיכירן. ול"נ שאין מכאן ראי' דודאי כשמכיר הסופ' האיש וכותב לשם אשתו קרינן ביה וכתב לה לשמה. גם הרשב"ם שכתב ובלבד שיהא מכירן הסופר והעדים היינ למ"ד דסגי כשיכיר האיש לחוד אבל למ"ד בעינן שיכירו שניהם ודאי אין הסופר צריך להכיר שניהם וצ"ע:

מתני' פליגי על רבי אילי. קצת קשה ה"ל לאותובי מתני' אהדדי דהא תנן התם מפור' ובלבד שיהו מכירן ובודאי קאי על האיש המוזכר ברישא: