שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 5 · הלכה 1 · Segment 11

אבל כתובת אלף דינר גובה מן הבינינית. כ' הרשב"א בתוספת הוא דפליגי אבל נדוני' דינה כשאר ב"ח ומייתי ראיה מן הבבלי פ' הנושא דף ק"ד דבתוספת היא שנויה ע"ש. ולפום ריהטא מוכח שם בהיפך דגרסי' התם א"ל אביי לרב יוסף עניים שישראל עד כ"ה שנים ומרתא בת בייתוס עד כ"ה שנים א"ל לפום גמלא שיחנא. ש"מ דבנדוני' איירי דבתוספת אין חילוק בין מרתא לעניים שבישראל דבל אחד יכול לכתוב תוסספת כמו שירצה. והרא"ש כתב שם בכתובות ודוקא תוספת אבל נדוני' מסתבר שהוא כחוב והא דאמרי' עניים וכו' ומרתא כ"ה שנים משום תוספת כתובה קאמר שהיה גדול. והדבר קשה מנא ידע אביי דתוספת דמרתא היה גדול. ואם על תוספת שליש קאי שהיה של מרתא גדול ניחא. והב"י כ' בא"ע סי' ק' כ' מהרי"ק שורש פ"א תוספת שליש הנהוג בינינו אינו התוספת הנז' בכל מקוה בתלמוד אלא הוא מעיקר הדין וכו ויש לו דין נכסי צאן ברזל שהיא כנדוניא ואין דבריו נראין לי ע"כ. והרמ"א בד"מ כתב ולא ידעתי טעמו כי סברת מהרי"ק נראין נכונים ע"ש וכ"כ בש"ע שם בהג"ה סעיף ה'. ולפמ"ש טעמו של הב"י מבואר שדברי הרא"ש הן היפך מסברת מהרי"ק וזה ברור. ואל תתמה שיהא התוס' מהנדוניא בכלל כתובה והנדוניא עצמה אינה בכלל דודאי אף התוס' שליש מכלל תנאי כתובה הוא או מדינא דגמ' כדקא' מהרי"ק או ממנהגא כמ"ש הרמב"ם אבל הנדוניא עצמה איך לה שייכות לכתובה. ולפום ריהטא נראה דתוספת שמוסיף לה מדעתו לכ"ע היא כבעלת חוב ועדיף מינה שהרי כ' תוס' בכתובות דף מ"ט ע"ב בד"ה הוא ואשתו וכו' דמתנה כמכר ע"ש וליכא מ"ד דאמרי' במכר דמחל אם לא תבעו תוך כ"ה שנים. מיהו בבבלי ריש פ' אע"פ דף נ"ד ע"ב מפורש דתוספת דהכא במה שהוסיף לה מדעתה נמי איירי והוא נמי תנאי כתובה מיקרי כיון דהוסיף על הכתובה דגרסי' התם רצה לכתוב לא קתני אלא רצה להוסיף מסייעא ליה לר' אייבו א"ר ינאי תנאי כתובה ככתובה. אך פשטא דשמעתתא דכתובות פ' הנושא משמע דריב"ל ור' יוחנן בדר' ינאי פליגי וכן משמע מדברי הרא"ש. וקשה למה לא פריך הש"ס לריב"ל ממתני' דפ' אע"פ. ונראה לשיטת הרא"ש שכתבתי לעיל י"ל דלא פליגי אלא בתוספת שליש דריב"ל סובר שאינו מכלל תנאי כתובה אלא מנדוניא קיהיב לה והרי הוא כנדוניא דיש לה לעולם ור' יוחנן סובר דאף זה מכלל תנאי כתובה הוא וכמ"ש. אך לשון הש"ס משמע דריב"ל לית ליה הא דר' ינאי וי"ל הא דאמרי' ריש אע"פ נפקא מינה למוכרת וכל זמן שהיא בבית אביה וכו' ר' ינאי גופא הוא דקאמר א"כ שפיר מייתי ראיה מדר' ינאי ודוחק. ואם נאמר בהיפך דלכ"ע תוספת שליש אין לה ולא פליגי אלא בתוספת שהוסיף מדעתו ניחא קושית תוס' פ' הנושא דף ק"ד ע"א בד"ה ומרתא וכו' ע"ש דהשתא פירכא דאביי בין לבר קפרא בין לר"י היא. דמ"ש תוס'. דאליבא דכ"ע מהכא אליבא דר"י קאי ובר קפרא קאי אדרבנן תימא לי א"כ כתובתה דאר"מ במתני' אין פירושו ככתובתה דקאמרו חכמים דפליגי עליה. וא"ת מ"ט לחלק בין תוספת שליש לתוספת שהוסיף מדעתו וי"ל תוספת שליש אי לאו דמחלה ה"ל למתבענו אבל תוספת שהוסיף מדעתו מתנה היא איכא למימר דבזיזה למתבענו כיון שזנין אותה או שאינה חפצה במתנה כדכתיב ושונא מתנות יחיה עד דיצטרך לה. וגירסת הרי"ף ריב"ל משום ב"ק ל"ש אלא מנה ומאתים אבל תוספת אין לה ור"י אמר אפי' תוס' יש לה. וכ' הר"ן וה"פ ל"ש דגובה לעולם בששטר כתובה יוצא מתחת ידיה אלא מנה ומאתים דמשעבדי לה מדאורייתא או בתקנתא דרבנן כעין דאורייתא אבל תוס' לית ליה ורי"א אפי' תוס' יש לה דתנאי כתובה ככתובה ע"כ. לפי פי' זה איכא לאוקמי אביי ככ"ע דמתני' בדלא נקיטא כתובה איירי ולכ"ע אין לה תוספת. אך הר"ן מסיים וכתב ואין גי' זו מחוורת דהיכי ר"ל לריב"ל תוספת גרוע מן העיקר אדרבא תוספת דמי לחוב שדינו לגבות לעולם ומצינו שיפה כחה מן העיקר דהא אמרינן' לעיל פ' אלמנה ניזונת אין להן מנה מאתים אבל תוספת יש להן ע"כ. ותימא לי ודאי די"ל לענין מחילה טפי מסתבר שאדם מוחל לחבירו מתנתו שנתן לו ממאי שימחול לו עיקר החוב שחייב לו. וגם אין הנדון דומה לראיה דבפ' אלמנה איירי לענין מקח טעות אמרינן עיקר כתובה שחייב מחמת מקח אין לה דמקחה מקח טעות אבל תוספת שנתן לה מחמת חובת ביאה יש לה אבל הכא מטעם מחילה אתאן עלה טפי מסתבר שמחלה המתנה משנאמר שמחלה העיקר וצ"ע ועיי' בכתובות ר"פ אע"פ בתוס' בד"ה ולעוברת:

גובה בבינונית. כ' הה"מ פט"ז מה' אישות הלכה ד ולדעת רבינו נצ"ב הרי הן כחוב ומן הבינונית ולדעת הרמב"ן ז"ל מן הזיבורית והרשב"א לא הכריע בזה ומן הירושלמי נראה כדעת רבינו ששם נחלקו בדין התוספת אם הוא בבינונית משמע לד"ה נצ"ב בבינונית ע"כ. וכ' הלח"מ כ' הה"מ והרשב"א לא הכריע וקשה לפמ"ש הה"מ לעיל בשמו דבכל מקום שאין הלשון גורם אין נצ"ב בכלל כתובה והכא דלא שייך לומר הלשון גורם אין נצ"ב בכלל כתובה ע"כ. ונראה דלק"מ דכוונת הה"מ למ"ש הרשב"א בחידושיו בסוגיין דמסברא י"ל שנצ"ב בזיבורית דיותר ממה שהאיש רוצה לישא וכו' א"ד כיון דמשלה הן איכא כמו נעילת דלת דמימנעי ולא נסבי ולא הכריע בדבר ע"ש וזה ברור. ומ"ש הה"מ מן הירושלמי נראה כדעת רבינו וכו'. קשה מאי ראיה מייתי מסוגיין הא ודאי איכא לפרושי נמי כתובתה של אלף דינר היינו נמי נצ"ב. והרשב"א דכתב בתוספת איירי אין ר"ל דדוקא בתוספת איירי אבל לא נצ"ב אלא ה"ק אין מכאן ראיה דנצ"ב בזיבורית די"ל דלא פליגי אלא בתוספת כדפליגי בבבלי אבל למ"ד נצ"ב דינייהו כמנה ומאתים י"ל כתובתה של אלף דינר אף בנצ"ב איירי וע"ק לקמן בפט"ז הלכה כ"ג כ' הה"מ בשם הרשב"א לענין שתיקה כ"ה שנים אין נדוניא בכלל ובסוגיין מפורש דשניהם שוין דין מחילה ודין בינונית או זיבורית ועמ"ש בסמוך בתוס' בד"ה ואתיין וכו'. וצ"ע:

ואתיין אילין פלוגוותא וכו'. מכאן משמע כל היכא. דאמרינן דגביא בזיבורית אמרינן נמי דמחלה. וקשה בא"ע סי' ק"א כ' בש"ע נדוניא לעולם אינה מוחלת אפי' לאחר כ"ה שנים ולא הגיה הרב כלום ובסי' ק' סעי' ד' כתב וי"א נדוניא ונצ"ב נגבין מן הזיבורית:

במזכה על ידה. עמ"ש בכתובות פי"ב ה"ה בד"ה במזכה ובד"ה מקולי כתובה וכו':