שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 8 · הלכה 3 · Segment 2

ר"ל בשם אבא כהן ברדלא קדם זכה וכו'. לעיל פ"ו ה"ב כתבתי בתו' בד"ה בחצר וכו' מאי איכא בין חצר לד"א ע"ש. ונראה ודאי לר"ל אין חילוק בין חצר לד"א וקטנה תרווייהו לית לה וגדולה תרווייה אית לה ור"י פליג וסובר ד"א תקנת חכמים היא בגט ובגדולה הוא דתקינו רבנן אבל לא בקטנה וקרא הנה בעניי וגו' מוקי ר"י כדר' אבין בסמוך וכן מפורש בבבלי ב"מ פ"ק דף י' אף לר"ל. אלא שהירושלמי נראה שחולק בזה וסובר לר"ל מדאורייתא קונות בכל מקום ור"י אפי' מדרבנן אינן קונות אלא בגט. וכן מפורש בירושלמי פ"ק דב"מ. ונראה דאפי' בגדולה סובר ר"י דאין לה ד"א אלא דוקא בפישוט ידים וכדאמר לעיל בשם ר' ינאי. וכ"ש לפמ"ש לעיל בסמוך בתו' בד"ה שמואל וכו' אף הבבלי סובר כן אליבא דר"י לענין גיטין ע"ש:

מ"ט הנה בעניי וכו'. כתב הרא"פ פ"ד דפאה דר"ל דייק ליה מקושית ר' הושעיא וסובר דליכא למימר דקני בהגבהה דאין סברא שהגביה כל הרבבות האמורים ע"ש. ואין לשון הש"ס משמע כדבריו. ועוד מי לא עסקינן שאמר לעבדיו להגביה המציאה לזכותו אבל הא ליכא לשנויי דאמר קודם הגבהה לכשאגביהנה תיקדש נמצא בשעת ההקדש עני הוה דאין הקדשו כלום דכל מילי דהשתא לית ליה רשותא לאקדושי' כגון זה שאינו שלו לקמיה נמי לא קדיש. וא"ת הא אמרינן בבבלי כתובות פ' אע"פ דף נ"ט ע"ב שדה הממושכנת ואומר לכשאפדנה ממך תקדוש קדשה הואיל ובידו לפדותה ה"נ הואיל ובידו להגביה יכול להקדיש' וי"ל דהתם מעיקרא היתה שלו ועכשיו הגוף שלו אלא שעחה היא ממושכנת ביד אחר הוא דמהני מה שבידו לפדותה אבל הכא מעולם לא היה שלו אינו יכול להקדישה. ותדע שהרי האומר לחבירו שדה זו לכשאקחנה ממך תיקדש לא קדשה וכמפורש שם בכתובות. ואמאי הא בידו הוא לקנותה אלא ודאי כיון שאין לו עכשיו שום חזקה בשדה זו אינו יכול להקדישה. ואע"פ שיש לחלק דהכא שאני דהפקר הוא ואין לשום אדם חלק בה הלכך יכול להקדישה משא"כ התם מ"מ כיון דקרא סתמא כתיב איש כי יקדיש ביתו בעינן שיהא ברשותו ולא מהני מה שהוא הפקר: