ואע"ג דמיי' פרק ז מהל' גזילה יהיב טעמא לחייב החזרה לידו משום דמייאשי משנשבע מ"מ משמע מדבריו להדיא דגם אם הודה אחר שנשבע צריך שיגיענו לידו והיכי דמי דשייך שבועה על ענין ש"פ דגזילה כתבו התוספות כגון שנשבע מעצמו שלא חייבוהו ב"ד לישבע ואפי' בשבועת עצמו חייב חומש א"נ איירי שהשביעוהו ב"ד וכגון שטענו שתי כסף והודה לו ש"פ ע"כ ואפילו החזיר הגזילה כולה חוץ מש"פ חייב להוליכה אחר הנגזל ולא יצא ידי השבח אם נתנה לבנו או שכירו או לקיטו או לשליח שהמציא לו ולא עשאו הנגזל שליח בעדים ואם נתנו לשליח נגזל שעשאו בעדים איכא פלוגתא אי הוי שליח אי לא ובהלכות שלוחין יתבאר בס"ד ומ"ד דהוי שליח יצא י"ח. אבל נותן הוא את הגזילה ואת החומש כשנשבע לב"ד שבעירו ומתכפר לו ויצא ידי חובת השבה וב"ד מטפלים בה עד שתגיע לבעלה וכן נותן הוא לשליח ב"ד ויצא י"ח ואם מת הנגזל יחזיר ליורשיו וכתבו התוספות דאפילו ליורשיו צריך להוליך הגזילה אחריהם למדי א"נ שצריך לתת ליורשי הנגזל קרן וחומש ולשלם אשם וצ"ע היכא דלא נשבע הגזלן והודה ואמר לנגזל הרי בידי כך וכך משלך בא וטול ונגנב או נאבד אם הגזילה היא באחריות הגזלן עד שיבא הלה ויטלנה או באחריות נגזל:
וכתב הטור כיון דאפיקתיה מפרוטה אינה בפחות ממעה שהיא מטבע הקטנה הנמצא בכסף אבל הרמ"ה כתב דאפילו פרוטה נמי חייב להחזיר והכי מסתבר להרא"ש:
וכתב הטור כיון דאפיקתיה מפרוטה אינה בפחות ממעה שהיא מטבע הקטנה הנמצא בכסף אבל הרמ"ה כתב דאפילו פרוטה נמי חייב להחזיר והכי מסתבר להרא"ש: