שערי תורת ארץ ישראל על תלמוד ירושלמי פסחים · פרק 1 · הלכה 7 · Integer 4

מ"ד טמא מת בכלי שטף מ"ד בטמא מת בכלי מתכות כו'. — צ"ל: מ"ד בטמא מת בכלי שטף (פי' דהנר הוא כלי שטף ונטמא בכלי שטף שנגע באדם שנטמא במת ויהיה הנר ראשון לטומאה דבנר אב הטומאה לא התירו ליתן בו שמן פסול להיות ראשון לטומאה ולאו דוקא נר כלי שטף אלא אפי' כלי שטף וכ"ש כלי חרס, וזה שאמרנו דהנר נגע בכלי שטף שנגע באדם שנטמא במת הטעם שאלו נגע באדם עצמו שנגע במת הרי נעשה הנר אב הטומאה לפי שיטת ר"י מסימפוניט שהביא הר"ש והרא"ש באהלות פ"א מ"ג דכלי שטף שנגע באדם שנטמא במת הרי הוא כאדם עצמו שנגע במת ולפיכך הוא נקרא בירושלמי כאן טמא מת¹⁾ וגס יש לפרש טשוס דהנר שהוא בלי שטף נגע בארס פגמו שנטמא במת ונעשה הנר אב הסומכת והשמן ראשון לטומאה דבנר כלי שטף שנגע במת עעמו דנעשה הנר ג"כ אבי אבות הטומאה לא התירו ליתן בו שמן פסול אף שהשמן ג"כ אינו נעשה אלא ראשץ לטומאה (דאוכלין וםשקץ אינן נעשץ אב הטומאה) וכ"ש בנר כלי תרם שנגע באדם שנטמא במת שאינו נעשה אלא ראטץ לטומאה והא דאמרינן לעיל ר"ע כדעתיד. דאמר יטמא יטמא ד"ת היינו משוס דלדברי הכל מיירי ר"ע גס בנר כלי חרס וסתם נר נמי הוא של חרס.) מ"ד ט מ א מת בכלי חרס (פי' דהנר הוא כלי חרס ונגע במת עצמו) מה טעם וכל כלי פתוח כו' (פי' ומקרא זה בכלי חרס כתיב) ואינו נעשה אב הטומאה (פי' ונר כלי חרס אפי' נגע במת עצמו אינו אלא ראשון לטומאה. וע' ברא"ש אהלות שם שהעתיק לשון הירושלמי כפי נוסח שלפנינו ופירשו כפי שיטת הבבלי בפירקין י"ד א' הכא בנר של מתכות עסקינן כר' ואיני יודע איך פירש מה שאמרו על זה כאן: מה טעם וכל כלי פתוח כו').