זאת אומרת שאסור להאכילו לבהמת הבקר. כדפרישית דמעיקרא ס"ד לדייק ממשנה יתירא שמותר להאכיל לבהמת הפקר אפי' עבר זמנו ודחי לה אלא דמשנה יתירה היא גופה קמ"ל דבשעבר זמנו לעולם אסור בהנאתו של חמץ אעפ"י שאין הנאה לבעל החמץ ממנו וכגון בבהמת הפקר. ובבבלי דדייק ממשנה יתירה וקאמר ל"צ לשעות דרבנן וכדפריש' במתני' ולא מוקי לה כהא דהכא משום דלא מספקא ליה מידי בהא שהרי צריך לבערו בכדי שלא יהא בעיניה אף לחכמים דמתני' ובעי פירור לעולם או כשמטיל לים בעיניה למר דמחלק בין ים המלח לבין שאר נהרות או למר דמחלק בין חטי לנהמא מיהת לכ"ע צריך שלא יהא בעין ומכ"ש שלא יהיה בידו עד שימצא לבהמת הפקר שיאכילנה:
קריאה במקור
מראה הפנים על תלמוד ירושלמי פסחים · פרק 2 · הלכה 1 · Segment 3
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Piotrków, 1898-1900
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 55af6ed209eca379e6d6a8a3f3effabd1636785eeda5e5486bd4bcbae9943fda