רש"ש על ראש השנה · דף 6b

גמרא מאי ואכלנו כו' בחה"ש. עט"א שפירש דנולד בעה"פ ואפ"ה א"ע בעשה במה שלא הקריבו בז' בו משום דכולו רגל בעינן. ותימה שהעלים עין מפרש"י בתמורה שפי' דנולד בפסח ועבר הרגל קודם שימלאו לו ז"י. וגם לפירושו ל"ק הא דלא הקריבוהו בז' די"ל דס"ל דנו"נ אין קרבין ביו"ט:

גמ' שם שפיר קא מותיב מכדי תנא אלאוי קמהדר כו'. נראה דקס"ד דהתנא יכוון ג"כ דאם עברו עליו שתיהן עובר בב' לאוי דב"ת:

גמ' שם שנה תמימה ר' אומר מונה שס"ה יום כמנין ימה"ח. נ"ל דל"ד אלא גם עוד ששה שעות עי' עירובין (נו) ובערכין (לא) ובזה נדחית קושיית הט"א על פרש"י בד"ה בתר חה"מ. וגם לדבריו יהיה ט' חדשים מעוברין בהשנה המעוברת הלזו מניסן עד ניסן ובגמרא דערכין שהביא לא משמע הכי ע"ש היטב:

גמ' שם ומאן תנא דפליג עליה דר"ש. פרש"י ת"ק דלא איירי בשנה בלא רגלים. ק"ל דלמא משום דל"ל שנה בלא רגלים לעבור על ב"ת וכמו ר"ש דפליג בזה כדפרש"י לעיל (ולתירוץ הב' דהט"א שם ניחא) ועוד קשה על תירוצא דאחרים היא הא גם לדידהו מ"ל בחולה ברגלים (וכן הקשה הט"א) לפמש"כ התד"ה בשלמא לרבי (ולפמש"כ בק"א לעיל בד"ה אלא ולדה בעצרת בס"ד גם זה ניחא. ושם נשמט דזה גם שלא כהתוס' הנזכר). ולע"ד נל"פ [וכעין זה פי' התוס' בחולין (קכו)] כוונת ומאן תנא כו' להקשות על המקשה שנה בלא רגלים המ"ל הלא פשוט הוא דמ"ל כדתני ר"ש וע"ז מתרץ אחרים היא ור"ל דהוא לא ידע מרב שמעיה רק מאחרים. ויתורץ גם קושיית הט"א דלאחרים נמי מ"ל ע"ש. די"ל דהמקשה לא נחית לזה והמתרץ דעדיפא משני. ועל פי' הט"א ק"ל דהא גם שניהם מלאים מ"ל לדידהו מפני יומא דשעי ויומא דתלתין שנין כדאיתא בערכין (ט ב). וי"ל דלדידהו מסתמא מעברין לאחד מירחי סיתוא בתחלת השנה כמו שאנו עושין. ותדע דאל"כ תקשה הא דמוקמינן שם להא דאין ר"ה חל אלא ביום הנף או לאור עיבורו כאחרים הא לדידהו ג"כ מ"ל לאור אור עיבורו. ויש להאריך בזה כי לכאורה יש סתירה למש"כ מסוגיא דשם אולם אכ"מ:

גמ' שם בעי ר"ז יורש מהו בב"ת כי תדור כו' א"ד ובאת שמה כו'. לכאורה מאי קמב"ל נימא דבעשה איתא ובל"ת ליתא. ואולי משום דבאידך קרא כתיב גבי העשה ג"כ מוצא שפתיך דוקא:

גמ' שם אשה מה היא בב"ת כו' א"ד הא איתא בשמחה. לכאורה לדעת התוס' לעיל (ד) ד"ה צדקות דגם צדקות ב"ת דידהו תליא ברגלים א"כ בזה"ז דליכא ראיה ושמחה א"ע עלייהו בב"ת להדורי בתרייהו בג' רגלים. ואפשר דגם לענין זה נאמר דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אף דבטל הטעם עי' סוגיא דביצה (ה) [ועי' תוס' ר"פ מקום שנהגו ובר"ן שם] :