רש"ש על ביצה · דף 32a

רש"י ד"ה מסיקין בכלים דבני טלטול נינהו כו'. כצ"ל:

גמרא מאן תנא דפחיתת נר מנא הוא אר"י ר"מ היא כו'. לכאורה יש לתמוה על הפוסקים שסתמו משנתנו להלכה ושם לית הלכתא כר"מ. ומצאתי בב"י סי' תקי"ד דהגמי"י בשם איזה ראשונים דחוה באמת מהלכה מטעמא דאמרן. ונ"ל דמפרשי דלאו אעיקר דינא קאמר מאן תנא דזה לכ"ע אסור וכמו שתמהו התוס' על פרש"י רק על לשון מפני שהוא עושה כלי דמשמעו דכלי גמור הוא ואף לענין טומאה ומדויק הלשון מאן תנא דפח"נ מנא הוא וראי' לדבר דבברייתא דלקמן דתני נמי הא דאין פוחתין אה"נ לא מסיימא טעמא דמפני שהוא עושה כלי (ואף דדרך ברייתא לפרושי יותר מהמשנה) והיינו משום דאתיא כחכמים (עי' ספ"ד דכלים) דאינה כלי עד שיצרפוה ואפ"ה אסור ביו"ט ונכון בס"ד:

שם ר' יהושע אומר משיצרפו בכבשן. עמש"כ בפסחים (עז) בס"ד. אבל בתוספתא הגי' ר' יהודה וכן העתיק הר"ש בכלים שם:

רש"י במשנה ד"ה ואין עושין שצריכה עשייה ותיקון. כצ"ל:

רד"ה משיצרפו בין ביד כו'. התוי"ט בכלים שם העתיק בין במים ונכון מאד עי' שבת (מא ב) ונראה הא דהשאילו חז"ל לקישוי וחזוק לשון צירוף הוא מפני דסבת קשיות וחזוק כל גשם הוא דבוק וצירוף חלקיו זה בזה ביותר:

רד"ה לפי של"נ מלאכתן. מדאפלוג באלפסין. מזה אין הכרח לכאורה די"ל דנקטן לרבותא דת"ק אבל י"ל דפי' גמר מלאכה הוא מלאכת חקיקתן קודם צירוף כדמוכח לעיל מפלוגתת ר"מ ור"י:

תד"ה אין. לכן נראה לפרש כו'. כצ"ל: