ודוקא כשהעלין לחין הוא דיקנח בהן אבל ביבשים לא יקנח משום סכנה וכתב מגיד משנה דאיכא מאן דגריס איפכא וגם ספר העתים גריס איפכא וההלכות לא גרסי איפכא כי הרי"ף כתב סתם לשון התלמוד ואפילו למאן דאסר לקנח בעשבים לאו משום שיהיה חולק על דברי רש"י דלעיל שמתיר שמוש על עשבים המחוברים (אלא הטעם הוא שם גבי קנוח) כי לדידיה גם כן מותר לשמש בעלי עשבים המחוברין אלא הטעם הוא שם גבי קינוח משום סכנה שהלחין משירין את השינים וצריך לומר שהני עשבים יבשים לאו יבשים ממש שיהיו נפרכים ונפרדין דא"כ מאי שנא מאדמה הקרובה לפרר דאמרינן לעיל שאסור לקנח בה דכיון שקרובה לפרר אינה ראויה לקנוח ואסור לטלטלה ומה היה צריך לתת טעם לאסור בעלין יבשין משום סכנה תיפוק ליה שאסורים משום דלאו בר טלטול הוא מדאורייתא שהיא נפרכת והוי פסיק רישיה אלא ודאי דמיירי שאין העלין יבשין כל כך שיהיו נפרכים ונפרדים והלכך נקט טעם סכנה כנ"ל:
קריאה במקור
שלטי הגיבורים על שבת · דף 34b
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Vilna Edition
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 95981e4ae6999b2d3e5762b3a23a330c9a37bf21b86f34e6b761ab6cd3f64729