בן יהוידע על יומא · דף 77a

מִיכָאֵל, סָרְחָה אֻמָּתֶךָ. הא דייחס אותם למיכאל כי הוא שר ישראל בזמן שאין עושין רצונו של מקום ולכן אמר לו גבריאל לדניאל ואין אחד מתחזק עמי כי אם מיכאל שרכם ובאמת אין לישראל שר למעלה ורק בעת שאין עושין רצונו של מקום נקרא מיכאל 'שר ישראל' על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (שבת פט:) כשאין עושין רצונו של מקום 'אוֹמֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם בָּנֶיךָ חָטְאוּ' שאינו מייחסם אליו ולכן אמר לו סָרְחָה אֻמָּתֶךָ דמייחס אותם אליו מפני שאין עושין רצונו של מקום וכשעושין רצונו של מקום נקראים עם ה'.
ועדיין צריך להבין למה קראו בשמו עתה, שאמר לו 'מִיכָאֵל' סָרְחָה אֻמָּתֶךָ? ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (ילקוט שמעוני משלי רמז) כשאין עושין רצונו של מקום 'נַעֲשֶׂה מָךְ וְרָשׁ' ופירשו המקובלים ז"ל שיסתלקו אותיות אל"י מן מִיכָאֵל ואותיות אל"י מן יִשְׂרָאֵל וישאר כאן מָךְ וכאן רָשׁ! ובזה פרשו ז"ל פסוק (תהלים כב, ב) 'אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי' ובזה פרשתי בס"ד בסה"ק 'אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ' בהפטרת מסעי (ירמיהו ד, א) 'אִם תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל אֵלַי תָּשׁוּב' יעוין שם.
ועתה רצה הקב"ה שיתעורר מִיכָאֵל ללמד זכות עליהם, כי עליו נאמר (בסליחות לראש השונה) 'וְיַעֲמֹד מֵלִיץ טוֹב לְצָדְקֵנוּ' ועליו נאמר (ישעיה סג, ט) 'וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם' יען כי עת צרה היא והיתה מדת הדין גוברת ח"ו לכך הזכירו בשמו לתת לו כח כלומר אתה עודך מִיכָאֵל שלום בשמך ולא נעשית מָךְ ויש בך כח ללמד זכות עליהם!
והנה באמת הקב"ה רצה שילמד זכות כמו שאמר משה רבינו ע"ה (שמות לב, יג) 'זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ, וגם עוד טען בשביל חלול השם (שמות לב, יב) לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם וכו' אך מיכאל לא השיב בדברים אלו אלא אמר דַּיָּם לַטּוֹבִים שֶׁבָּהֶם ואין זה מספיק כנגד מדת הדין יען כי הן אמת שהיה בהם טובים וצדיקים אך גם הם יהיו נתפסים מחמת שלא מיחו! מה עשה הקב"ה אמר לגבריאל שיביא גחלי אש מבינות הכרובים שהוא מקום כסא הכבוד ששם נרשמים האבות זיע"א בארבעה רגלי הכסא כדי שיתעורר זכות לישראל מצד האבות כאשר טען משה רבינו ע"ה, ואז באלה הגחלים לא ישרף אלא בית המקדש ויהיו ישראל ניצולים וכאשר היה אחר כך.
ונראה לי בס"ד שאמר לו מִיכָאֵל סָרְחָה אֻמָּתֶךָ ראשי תיבות סמ"א הם אותיות סמ"א שבשם פלוני שגברו על ידי החטא וסופי תיבות 'כלה' שראוי להיות להם כליה, ורמז לו בקריאת שמו אתה ששמך מִיכָאֵל [101] שהוא מספר ק"א אתה תוכל להכניע אותיות סמ"א [101] דפלוני שמספרם ק"א.

אִי לָא עָבַדְתְּ לָא עָבַדְתְּ וכו'.. מקשים אי לא עבד מי ניחא והא צריך לענשו על זה? ועוד מה שאמר לו 'וְאִי עָבַדְתְּ כְּדְפַּקְדוּךְ' מה שייך לשון ספק בזה דודאי לא עבד כמו שנצטווה דהא לא לקח הגחלים בידו. ועוד מה שאמר 'אֵין מְשִׁיבִין עַל הַקַּלְקָלָה' אמאי לא הוכיחוהו בזה מתחילת דבר?
ונראה לי בס"ד הכונה אי לא עבדת לגמרי לא חל עליך עונש כזה דאין כאן אלא רק ביטול מצוות עשה שצוהו השם יתברך לעשות ולא עשה ואין מענישין על ביטול מצוות עשה כמו שאמר רב קטינא לאליהו זכור לטוב 'ומי ענשיתו אעשה' (מנחות מא.) ואי עבדת לקיים העשה של הצווי אבעי לך לקיים בשלימות שתהיה אתה לוקח הגחלים ולא יתנו לך הכרובים.
ואם תאמר שתי מצות חלוקות הם האחת לקיחת הגחלים והשנית זריקתם על העיר ואתה קיימת מצוה אחת מהם בשלימות והיא מצות זריקת הגחלים, ועל זאת המצוה של זריקת הגחלים אמרת 'עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר צִוִּיתָנִי' הנה בזה תיקשי לך למה באת להשיב על הקלקלה שהיא זריקת הגחלים, דבלאו הכי אפשר לפרש דבריך שאמרת עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר צִוִּיתָנִי על לקיחת הגחלים בלבד כי בזו לבדה ליכא קלקלה ואמרת עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר צִוִּיתָנִי דלקיחה על ידי שליח חשיבה לקיחה ממש, אך עתה שנבא לפרש דבריך עשיתי וכו' על זריקת הגחלים בלבד, אם כן תיקשי לך וְכִי לֵית לָךְ דְאֵין מְשִׁיבִין עַל הַקַּלְקָלָה? דזריקת הגחלים היא קלקלה ואין צריך להשיב על זאת.

אָמַר עַוֵי עַוֵי וְלָא אַשְׁגְּחוּ בֵּיהּ. עיין מה שאמר בעל עין יעקב מי זה שאמר עַוֵי. ונראה לי בס"ד 'עַוֵי' ו"י ע' כי החכמים הם עין ימין ושאר ישראל עין שמאל ולכן אמר ו"י עי"ן כנגד שליטתו על חכמים שהם עין ימין ו"י ע' ובעד שליטתו על ישראל שהם עין שמאל גם כן אמר ו"י עי"ן.
ומה שאמר אַשְׁכְּחֵיהּ דַּהֲוָה נָקִיט פִּיתְקָא בִּידֵיהּ דְּדֻבִּיאֵל וְכוּ' דבר זה ידוע שאין דברים אלו כפשטן דלא היה פתקא ממש ולא חתימה ממש ולא בליעה ומחיקה ממש אלא אלו דברי משל הם להלביש בזה דברים נסתרים הנעשים למעלה. ודרך כלל נאמר דכל תגבורת שיהיה לשר משרי אומות העולם הוא על ידי איזה ניצוץ קדוש אשר יתפשט בקרבו, וכפי גודל אותו הניצוץ כן יגדל כוחו של אותו השר, והפתקא רמז אל הניצוץ ההוא, והכתיבה רמז על אחיזת כוחות השר באותו הניצוץ הקדוש, והחתימה רמז על כח חיזוק יותר שיהיה לו באחיזתו שבזה יהיה לו מדרגה של חיזוק יותר מכח הרמוז בכתיבה, והבליעה רמז על התעלמות הניצוץ ההוא והמחיקה רמז על רפיון וחלישות כח אחיזת השר באותו ניצוץ. והבן בדברים שכתבנו בקיצור נמרץ.

מִנְעִי עַצְמֵךְ מֵחֵטְא, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ רַגְלַיִךְ לִידֵי יִחוּף. נראה לי בס"ד הכונה שלא תחטאי ואז לא יהיה מיתה שלא בזמנה ותצטרכי לילך יחף באבלות דאבל אסור בנעילת הסנדל, וּמִנְעִי לְשׁוֹנֵךְ מִדְּבָרִים בְּטֵלִים שלא תצטרכי לתעניות שתצמאי בהם למים.