בן יהוידע על יומא · דף 37a

בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי מַזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתֶּם "הָבוּ גֹדֶל לֶאֱלֹקֵינוּ". יש להקשות מהיכא משמע דקאי על עניית 'בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד'?
ונראה לי בס"ד דהקשו הראשנים דבריש תפילת העמידה אינו מזכיר מלכות ואמר רבי יוחנן בברכות (ברכות מ:) כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה, ותירץ הרא"ש ז"ל כיון דאמרינן בה האל הגדול חשיב מלכות, ובזה פירש הרב פתח עינים ז"ל בברכות שם בשם הרב תוספות יום טוב ז"ל אֱלוֹהַי הַמֶּלֶךְ וַאֲבָרְכָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד בְּכָל יוֹם אֲבָרֶכְךָ וַאֲהַלְלָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד גָּדוֹל הֳ' וּמְהֻלָּל מְאֹד וְלִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר יעוין שם. נמצא תואר גדול הוא תואר מלכות ולכן כיון שאמר 'הָבוּ גֹדֶל לֶאֱלֹקֵינוּ' כאלו אמר הבו מלכות לאלקינו והיינו דקאי על עניית בשכמל"ו [בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד] דמזכירים בה מלכות.
ומה שאמר חֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ 'זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה' לא בא לחלוק על דרשת רבי אלא רבי קאי על עניית בשכמל"ו שעונין במקדש על הזכרת השם ככתבו, וחנניה בא ללמוד עוד דבר אחד דעל כל אזכרה שנשמע מפי אדם במטבע ברכות צריכין לענות 'בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ' ולכן בזה קרא להקב"ה בשם צַדִּיק כי עניה זו היא אחר הזכרת השם מפי כל אדם שהוא מוציא השם באותיות 'אדני' ומכוין בו בלבו באותיות הוי"ה שצריך לכוין בו בשם שילוב הוי"ה אדנ"י שזה השם מכונה בשם צַדִּיק שהוא בחינת היסוד כנודע. אך עניית בשכמל"ו אחר הזכרת שם מפורש שקורא השם ככתבו דוקא, לכך בזה כתיב (דברים לב, ג) 'כִּי שֵׁם הֳ' אֶקְרָא' דייקא דהיינו השם ככתבו, אז אַתֶּם 'הָבוּ גֹדֶל' שהוא עניית בשכמל"ו.

מוֹנְבַּז הַמֶּלֶךְ עָשָׂה כָּל יְדוֹת הַכֵּלִים שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל זָהָב. נראה לי בס"ד הטעם שבחר לעשות כן כי המלך נחשב יד לישראל כי הוא האוחז בהם ותופסם במלכותו להגין עליהם, ולכן אמרו עשרת השבטים (שמואל ב' יט, מד) 'עֶשֶׂר יָדוֹת לִי בַמֶּלֶךְ וְגַם בְּדָוִד' דהמלך נחשב יד לכל שבט ושבט ואותיות 'זָהָב' מורים על ענוה כי מספרם הולך ומתמעט כן המלך כל זמן שהוא מתגדל יוסיף ענוה שיתמעט בעיני עצמו, וכמו שאמר הקב"ה לישראל חושקני בכם כל זמן שאני נותן לכם גדולה אתם ממעטים עצמכם (חולין פט.), ולכן מונבז המלך עשה ידות הכלים זהב לעשות בהם הוראה על עצמו.
וְאִמּוֹ עָשְׂתָה נִבְרֶשֶׁת שֶׁל זָהָב רוצה לומר מנורה, נראה לי בס"ד טעם לזה כי נִבְרֶשֶׁת אותיות נִשְׁבֶּרֶת והקב"ה אמר ליחזקאל הנביא ע"ה (יחזקאל לד, טז) 'הַנִּדַּחַת אָשִׁיב וְלַנִּשְׁבֶּרֶת אֶחֱבֹשׁ' אך כשאין עושין רצונו של מקום כתוב בזכריה (זכריה יא, טז) שיעמיד להם מלך לא טוב 'וְהַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא יְרַפֵּא' וכנזכר שם לשון זה, ולכן עָשְׂתָה נִבְרֶשֶׁת זָהָב לרמוז בה על הַנִּשְׁבֶּרֶת שהיא אותיות נִבְרֶשֶׁת שהיא עתה תשובה כזהב, כי בנה הוא מלך טוב אשר את הַנִּשְׁבֶּרֶת ירפא ויעשנה חשובה כזהב ועשתה זו לרמוז רמז טוב על בנה המלך.

וְעוֹד תַּנְיָא: שְׁלֹשָׁה שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, הָרַב בָּאֶמְצַע, גָּדוֹל מִימִינוֹ, וְקָטָן בִּשְׂמֹאלוֹ. הא דהוצרך להביא הברייתא משום דמתניתין לא איירי ברבו אלא בסגן וכהן גדול ואין הכהן גדול רבו של סגן אלא הוא גדול ממנו, ועם כל זה הביא המשנה תחילה משום דניחא ליה להקשות מן המשנה להאמורא ולא מן הברייתא דיש לומר לא שמיע ליה ורק כדי שלא יבא לחלק בין גדול לרבו הביא דברי הברייתא דמשמע דדין חד להו.
ועוד נראה לי בס"ד הוצרך להביא הברייתא גם כן כדי שלא תחלק בין עומד למהלך שתאמר רב יהודה איירי במהלך ומתניתין דהסגן בימינו איירי בעומד לכך הביא הברייתא דקאמר להדיא שלשה שהיו מהלכין בדרך דשמע מינה דאין חילוק בכך.
וראיתי להרב שיח יצחק ז"ל שהביא קושיא בשם מהרד"ך ז"ל דרש"י ז"ל בפרק הדר כתב הא דאמרינן (יומא לז.) מהלך לימין רבו הרי זה בור היינו דוקא כשהשמאל פנוי, ולפי זה מאי פריך הכא מדתנן סגן בימינו דכאן שאני שאין השמאל פנוי והניח בצריך עיון, עיין שם.
ונראה לי בס"ד דסבר המקשן דאין לחלק בהכי אלא בכל גוונא הרי זה בור דאם איתא להכי הוה ליה למימר במתניתין ראש בית אב בשמאלו והסגן בימינו כדי ללמדינו לפי דרכו דאין הסגן ראוי שיהיה בימינו אלא אם כן ראש בית אב בשמאלו, דאין השמאל פנוי אבל אם השמאל פנוי לא יהיה הסגן בימינו, וכן בברייתא הוה ליה למימר הכי הרב באמצע קטן משמאלו וגדול מימינו, כדי ללמדינו דבר זה וכיון דלא נקיט הכי שמע מינה דבכל גוונא הגדול בימין אף על פי שהשמאל פנוי.

וְכֵן מָצִינוּ בִּשְׁלֹשָׁה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁבָּאוּ אֵצֶל אַבְרָהָם, מִיכָאֵל בָּאֶמְצַע, גַּבְרִיאֵל בִּימִינוֹ, רְפָאֵל בִּשְׂמֹאלוֹ. יש להקשות למאי הוצרך להביא סיפא זו דברייתא דדי להקשות לרב יהודה מרישא דקאמר הגדול מימינו וקטן משמאלו?
ונראה לי כי מרישא בלחוד יש לתרץ דאיירי במהלכין בדרך ארוכה שיש בה יגיעה ולכך הולך מימינו כדי לשמשו שיהיה נסמך עליו בהילוכו, וכמו שאמרו בירושלמי רבי יוחנן הוה אזיל מטבריא לצפורי והוה מסתמיך על רבי חייא בר אבא וכן ישמשנו בעליה וירידה שיזדמן לפניהם בדרך ובכל שמושים אלו צריך שיהיה הולך מימינו וכיון דעביד כן בשביל כבודו לשמשו הרי זה משובח ואין זה בור, אבל רב יהודה איירי במהלך בחצר או במבואות העיר, דהא רב יהודה לא קאמר המהלך בדרך כמו שאמרו בברייתא לכך הביא סיפא דברייתא דקאמר וכן מצינו במלאכי השרת וכו' ובמלאכים ליכא יגיעה בדרך ואין צריכין לשמש זה את זה, ועוד שהם כבר עמדו ונצבו בפני אברהם אבינו ע"ה באופן זה מיכאל באמצע גבריאל בימינו ורפאל משמאלו.