בראשונה היו עושין כן במעות. פי' דהי' כל אחד מזכה המעות לאחר שיפדה בהן המעשר בשבילו דהוא פדה לי משלך ולאחר הפדיון אם לא ירצה להחזיר לו הרשות בידו דאינו נותן מתנה ע"מ להחזיר אלא נותן למי שסומך דעתו עליו שיחזיר לו מעצמו משרבו הרמאין שעשהכל אחד א"ע שיסמוך חבירו דעתו עליו והי' נוטל המעות ומבריח התקינו שהבעה"ב יתן לו הפירות ויפדה במעותיו דהוא פדה לך משלי כנזכר לעיל ואעפ"כ הי' נוטלין ואוכלין אותן אע"פ שקשה יותר לאכול הפירות מלהבריח המעות מ"מ הי' עושין כן והעיזו פניהם לנגד מי שסמך דעתו עליהן ואכלו הפירות התקינו שלא יזכה להן בידן המעות או הפירות אלא מזכה להן אחד מעשרה לקרקע פי' דהי' משכיר להם את מקומו וכן משמע בתוספתא וא"כ היו הפירות מונחין ברשות הבעלים ולא העיזו פניהם לילך לרשות הבעה"ב שסמך דעתו עליהם מעיקרא ליטול ולאכול:
קריאה במקור
חידושי רידב"ז על תלמוד ירושלמי מעשר שני · פרק 4 · הלכה 3 · Segment 7
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Piotrków, 1898-1900
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 23c23190a308eb4cbdc2a2ff6d89b379ef0fdc8c1ddc4e7b64eaf1801971fe7b