באומר הנייתי עליך וכו'. וכתב הרא"ש הטעם דחיישינן טפי למכשול חבירו ממה שיכשל הוא עצמו בפשיעתו. וכ' הכ"מ הטעם שהנודר כיון שהוציא נדר מפיו מסתמ' זכור הוא נדרו משא"כ במי שהדירו חבירו ע"ש פ"ז מה"נ בלח"מ שם והרמב"ן סובר שאין כופין אלא בנדור אבל במדיר את חבירו אין כופין ומביא ראיה מהבבלי ועיין ברא"ש ור"ן. ונ"ל דבהא פליגי דהירושלמי סובר כמ"ד בכל הניזקין על המזיק להרחיק את עצמו והבבלי סובר כמ"ד על הניזק להרחיק את עצמו הלכך באוסר על חבירו אין כופין אבל באוסר על עצמו הרי הוא עצמו הניזק עליו להרחיק. מיהו י"ל דגם הירושלמי סובר כמ"ד על הניזק להרחיק את עצמו אלא דשאני הכא דהוי גירא דיליה. וכ"מ בב"ב פ' לא יחפור בבבלי מודה ר"י בגירא דילי'. וזו סיוע גדולה לדעת הרא"ש דכשניהם כופין אותו למכור חלקו דלגבי עצמו מיקרי ניזק ולגבי חבירו ה"ל גירא דיליה:
קריאה במקור
שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נדרים · פרק 5 · הלכה 1 · Segment 5
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Piotrków, 1898-1900
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 967583e597f6b6fa1b0a276d759c7df9292cb426b0bffee76e265f63e2217897