אף אנן תנינן דרבא וכו'. כלומר מילתא דרביתא טפי מהא דקאמרת כדפרישית. והתי"ט כתב דהא דקאמר בירושלמי בהדיא עד ר"ה היינו לאחר תקנת ר"ג וב"ד. ולאו מילתא היא דא"כ מאי קמ"ל הא כבר תנינן בברייתא דלעיל והיא תוספתא דריש מכילתין דר"ג וב"ד התירו בעבודת הארץ עד ר"ה וכל האילנות שוין הן בזה"ז אלא האי ברייתא ודאי בזמן המקדש וקודם תקנת ר"ג וב"ד נשנית וס"ל דכך ניתנה הלכה שאם בקשו לחרוש יחרושו כדקאמר בהלכה דלקמן אבל אינו מוסכם כך לפסק הלכה כהאי ברייתא אלא כסתמא דמתני' לפי משנה הראשונה דקודם ר"ג וב"ד וגם להאי דתני ר"ח לענין צירוף לא נשנית כך בהתוספתא וכך היא שנויה שם בפ"ק ג' אילנות של ג' בנ"א והשדה של אחר אע"פ שבעל השדה חורש מפני צורך שדהו ה"ז מותר והרמב"ם ז"ל לא פסק אלא כסתמא דמתני' במ"ש שם בהלכה ב':
קריאה במקור
מראה הפנים על תלמוד ירושלמי שביעית · פרק 1 · הלכה 4 · Segment 2
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Piotrków, 1898-1900
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: a702340066f1feaa59156e1f58d3738aea082ec6c4bb6f0e1bf587f6a8c7c765