פני משה על תלמוד ירושלמי תענית · פרק 4 · הלכה 7 · Segment 2

גמ' ניחא ביום הכפורים. שמחת יו"ט שהוא יום כפרה על ישראל אלא בט"ו באב למה:

שבו זמן קיצה וכו'. זהו יום האחרון שיפה לקציצת עצים למערכה כהדא דתנינן תמן בפ"ב דמדות:

פרוסדיות. שומרים:

כל הדא טיבותא רבתא עביד הושע בן אלה וכתיב ביה עליו עלה:

מאן דבעי מיסוק יסוק. ולא גזר ואמר כל עמא יסקון לירושלים:

מקרא קראו וכו'. טעות דמוכח בהעתקה יש כאן וכצ"ל מקרא קראו ורחקהו אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ומקרא קראו וקרבוהו גוי וקהל גוים יהיה ממך וגו' ועדיין לא נולד בנימין יכן הוא בב"ר פ' פ"ב כלומר שבתחלה דרשו כל המקרא גוי וקהל גוים על אפרים ומנשה לפי שאמר יעקב ליוסף אל שדי וגו' ועתה שני בניך וגו' אפרים ומנשה כראובן ושמעון וגו' והיו סבורין שכך אמר לו מה שאמר לי אל שדי גוי וקהל גוים ולומר שגוי אחד ממך עתיד להחלק לקהל גוים זה יהיה לך ועתה שני בניך וגו' אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי והם יחשבו לשני שבטים בין לנחלה ובין לשהן יקראו קהל כל אחד ואחד לשבט בפ"ע ולכל דבר והשתא י"ב שבטים איכא מלבד בנימין ורחקוהו ולבסוף קראו המקרא ודקדקו בו והבינו דהא דכתיב גוי וקהל גוים לא קאי הכל על אפרים ומנשה בלבד אלא דגוי קאי על בנימין וקהל גוים על אפרים ומנשה שהרי עדיין לא נולד בנימין כשאמר לו הקב"ה זה ואם כן ע"כ בנימין הוא ממנין השבטים וקרבוהו ומה שנאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי היינו לענין נחלה בלבד אבל לא לענין שכל אחד ואחד יקראו קהל בפ"ע לכל דבר:

שבו בטל האפר. לדור המדבר וכדמסיק ואזיל שבכל ערב ט"ב היה משה מצוה להוציא כרוז במחנה צאו לחפור קבר לפי שבכל ט' באב מתו אלו שנגזר עליהם וכל אחד ואחד לא מת עד שהוא בן ס' שנה:

חמשה עשר אלף ופרוטרט. יותר כפי החשבון של ל"ח שנה שנגזר עליהם לפי שבשנה השנית נגזרה הגזירה ובין הכל נשתהו במדבר מ' שנה:

ובשנה האחרונה עשו כן וכו'. שיצאו לחפור אע"פ שלא שמעו הכרוז יוצא לפי שכך היו מורגלים ועמדו כולם ומצאו עצמן שלמים ואמרו דילמא דטעינן בחושבנא של החודש ועשו כן בעשרה וכו' כיון שראו שנשלם אור הירח והוא ט"ו בחודש הבינו שבטלה הגזירה ועמדו ועשו אותו י"ט: