רבא אמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו. וחיישינן דילמא אתי וטעין מזוייף הוא. קשה ליה לראב"ד ז"ל ולומר שליח באפי תרי או באפי תלת שהבעל עשאו שליח לתת גט זה לאשתו וליהמנוה ותו לא יכול למימר הבעל היא זייפתו ולמה לי קיום. וניחא ליה דילמא אתי ואמר אני עצמי זייפתי לפי שלא מצאתי עדים והייתי סבור שהוא כשר ומקלקל לה.
ולא מחוור לן, שהדין נותן שלא יהא נאמן בכך שכשהצריכו חכמים קיום שטרו' לא אמרו משום חשש שמא זייף בעל השטר.
אלא היינו טעמא שא"א להאמינו בכ"מ לומר שבעל עשאני שליח כשהבעל מערער לומר לא עשיתיו מידי דהוה אכל עדיות שבתורה ואע"פ שבמקצת מקומות נאמן השליח כיון שמקצתן נאמן הבעל כמו שמתברר בפ' התקבל לפיכך חכמים כריכים להתקין לכולם דרך א' ושלא יהא עיקר הנאמנות על השליחות שלא יאמינו אותו בכל מקום אלא עיקר העדות על החתימה תקנו לומר בפני נכתב ובפני נחתם ונאמן משום דכל קיום שטרו' דרבנן הוא. ועוד דשליח כשהגט מקויים נאמן לומר גירושין משום דהימניה אבל אם בא ואמר מזויף הוא היאך יהי' נאמן הילכך קיימו הגט תחלה והאמינו אותו בקיומו וממילא שליח נאמן דהא הימניה והיינו דאמרינן איכא בינייהו דאתיוה בי תרי דכיון שהם שנים ונאמנים לומר הבעל עשאנו שלוחיו ליתן גט זה לאשתו אין יכול לומר זייפתו ואין צריך קיום ואע"פ שאין מכירין חתימתידי עדים כלל. ולא כדברי המפרשי' שכיון שיש כאן שנים שהם יכולין להעיד מסתפי הבעל ולא אתי ומערער דמימר אמר שמא יודעים שאמרתי לעדים חתמו או שהם מכירים חתימת ידי עדים.
ומיהו אכתי צריכא עיונא, דמשמע כדברי הראב"ד ז"ל דנוח לחכמים להתקין קיום לאפוקי מכולהו חששות דלקמן דריש פ' שני (דף ט"ז ע"ב) אמרינן בשנים שהביאו גט ממדינת הים למ"ד צריכים לומר בפני נכתב משום לשמה דגזרינן ביה דא' מהם אומר בפני נחתם משום דאתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא אלמא קיימו על פי היחיד הוא ולא מקיים משום השנים שאומרים הבעל עשאנו שליח וכדמפרשינן בריש פ"ב (ט"ו ע"א).
אלא י"ל כיון דמ"מ צריך להעיד בפני נחתם הגט מתקיים נמי על פיו של זה גזרינן. ולי קשה ולימא נמי איכא בינייהו דמקיימי ליה סהדי לרבה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ולא לרבא לאו קושיא היא דכל שכן הוא דלרבא לא צריך ולרב' פשוט נמי דצריך.
ולא מחוור לן, שהדין נותן שלא יהא נאמן בכך שכשהצריכו חכמים קיום שטרו' לא אמרו משום חשש שמא זייף בעל השטר.
אלא היינו טעמא שא"א להאמינו בכ"מ לומר שבעל עשאני שליח כשהבעל מערער לומר לא עשיתיו מידי דהוה אכל עדיות שבתורה ואע"פ שבמקצת מקומות נאמן השליח כיון שמקצתן נאמן הבעל כמו שמתברר בפ' התקבל לפיכך חכמים כריכים להתקין לכולם דרך א' ושלא יהא עיקר הנאמנות על השליחות שלא יאמינו אותו בכל מקום אלא עיקר העדות על החתימה תקנו לומר בפני נכתב ובפני נחתם ונאמן משום דכל קיום שטרו' דרבנן הוא. ועוד דשליח כשהגט מקויים נאמן לומר גירושין משום דהימניה אבל אם בא ואמר מזויף הוא היאך יהי' נאמן הילכך קיימו הגט תחלה והאמינו אותו בקיומו וממילא שליח נאמן דהא הימניה והיינו דאמרינן איכא בינייהו דאתיוה בי תרי דכיון שהם שנים ונאמנים לומר הבעל עשאנו שלוחיו ליתן גט זה לאשתו אין יכול לומר זייפתו ואין צריך קיום ואע"פ שאין מכירין חתימתידי עדים כלל. ולא כדברי המפרשי' שכיון שיש כאן שנים שהם יכולין להעיד מסתפי הבעל ולא אתי ומערער דמימר אמר שמא יודעים שאמרתי לעדים חתמו או שהם מכירים חתימת ידי עדים.
ומיהו אכתי צריכא עיונא, דמשמע כדברי הראב"ד ז"ל דנוח לחכמים להתקין קיום לאפוקי מכולהו חששות דלקמן דריש פ' שני (דף ט"ז ע"ב) אמרינן בשנים שהביאו גט ממדינת הים למ"ד צריכים לומר בפני נכתב משום לשמה דגזרינן ביה דא' מהם אומר בפני נחתם משום דאתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא אלמא קיימו על פי היחיד הוא ולא מקיים משום השנים שאומרים הבעל עשאנו שליח וכדמפרשינן בריש פ"ב (ט"ו ע"א).
אלא י"ל כיון דמ"מ צריך להעיד בפני נחתם הגט מתקיים נמי על פיו של זה גזרינן. ולי קשה ולימא נמי איכא בינייהו דמקיימי ליה סהדי לרבה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ולא לרבא לאו קושיא היא דכל שכן הוא דלרבא לא צריך ולרב' פשוט נמי דצריך.