יצא זה שמחוסר קציצה ונתינה. יש מחלוקות, [יש] שאומרים הוא הדין לנייר ולכל תלוש שאם חתך ממנו אחר שכתב הגט פסול וכן כתב בעל הלכות ז"ל בלשון הזה ומאי דכתיב גיטה ליפסוק מגילתא שיעור מגילתא והדר ליכתביה דאי כתיב ליה מקמי דליפסוק מגלתא ופיישא מגלתא ופסק לה בתר דכתב גיטא מפסיל גיטא דכתיב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר קציצה ונתינה וכן נמי כתוב בפסוקות. ואף ר"ח ז"ל כתב כאן ש"מ אפילו אם מחוסר בו קציצה אחר הכתיבה פסול וכ"ש זולתו והטעם לראיה זו לפי שקרן הפרה תלוש הוא ואע"פ כן כשקצצו פסול.
וי"א שלא אמרו כן אלא במחובר אבל תלוש אינו מחוסר קציצה אע"פ שקצץ כשר. ותולש מבעלי חיים עוקר דבר מגדולו וכמחובר דמי כדאמרינן בפ' כלל גדול (שבת דף ע"ד ע"ב) התולש כנף מן העוף והקוטמו והמורטו חייב ג' חטאות ומפרש התם בגמרא תולש משום גוזז אבל בדבר תלוש לא וזו אינה טענה שאם משום גוזז בלבד הוא חייב אף לאחר מיתה הוא חייב ואע"פ שהיא כתלוש ולא משום עיקר מן המחובר כמו שפירשתי שם בפר' כלל גדול בראיות גמורות.
אלא שי"ל דכל עוקר דבר מגדולו כעוקר מן המחובר הוא ומחוסר קציצה איקרי אע"פ שחיובו בבעלי חיים לענין שבת משום גוזז דדמי ליה. וכן נמי אמרינן גבי בכור במסכת בכורות התולש שער מן העור כעוקר דבר מגדולו הוא וראי' לדבר מהא דאמרינן לקמן בסמוך עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר ורבא אמר פסול גזירה שמא יקטום אלמא בעציץ שאינו נקוב לא גזרינן שאפילו קטם כשר.
ובעלי הדין דוחין לעולם אפילו בשאינו נקוב גזר רבא והאי דנקט נקוב להודיעך כחו דאביי ועוד לאשמועינן שעל החרס כשר ואין זה נכון שאם אפילו בתלוש נקרא מחוסר קציצה כמו שהם אומרים אין כח לאביי בנקוב יותר משאינו נקוב ועוד לדבריהם על החרס נמי ליגזר דילמא גייז למקום הגט ופסיל והם משיבים דלא גזרינן אלא בעלה משום דשכיחא ביה קציצה אבל בחרס לא גזרינן כי היכי דלא גזרינן בקרן הפרה.
ומ"מ קשה למה לי נקוב ואפשר שאפילו בעלה לא גזר רבא בעציץ שאינו נקוב משום דתלוש גמור הוא ואם אתה גוזר בתלוש שמא יקוץ אין לדבר סוף שאפילו בנייר עצמו יש לחוש שמא יגוז ממנו כתקון סופרים אבל במחובר לא חלקו חכמים אע"פ שאפשר לו שלא לתלוש כגון זה כיון שאפשר לבא לידי תלישה פסול והאי דלא אמרי' נמי על עלה של עציץ שאינו נקוב כשר דשקיל ליה לכולי' ויהיבניה ניהלה משום דחרס ועלה אתי לאשמועינן. והכי משמע לי מדאמרינן כתבו על החרס של עציץ נקוב כשר דשקיל ליה ויהביה ניהלה למה ליה למשקל ליה חרס כוליה לגזייה למקום הגט. ועוד למה להו לפרושי בגמ' היכי עביד הא אי שקיל ליה כשר ואי נמי גייז ליה כשר אלא ש"מ דאי גייז ליה מחרס למקום הגט פסול הוא ואע"ג שהחר' תלוש הוא כדמפרש ואזיל. ומ"ה הוצרכו בגמרא לפרש דשקיל ליה ויהיב לה ניהל' כמו שפי' אביי בעלה.
ומצאתי בתוספות שזה דעת ר"ת ז"ל , והם מדמים הדברים לאותה שאמרו בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ו ע"ב) עץ שומע אני בין בתלוש בין במחובר וכו' מי שאינו מחוסר חפירה וקבורה ורבנן חפירה לאו כלום היא ע"כ לא פליגי אלא בחפירה שאע"פ שהקורה משוקע' בארץ כתלושה ממנה היא הא במחוסר קציצה בגוף הדבר חסרון הוי אף לדברי חכמים. וכן נמי אמרו בפ' כסוי הדם (דף כ"ט) בעפר עיר הנדחת יצא זה שמחוסר תלישה קציצה שריפה אע"פ שאינו עוקר דבר מגדולו אלא ממקום חבורו.
ומ"מ אני תמה בה ואפילו לעיקר הגמר' קשיא לי שלא מצאתי בתלמוד יצא זה שמחוסר אלא כשא"א לעשות ממנו אותו מעשה בחסרין הדבר כמו זה שהזכרתי מסנהדרין שא"א לקבור עץ בלא קציצה וכן מחובר גמור א"א להתקיים בו נתינה אלא בקציצה אבל תלוש גמור מאי מחוסר איכא ובשלמא התם איכ' למימר דגזירה משום מחובר גמור הוא וטעמא דמחובר גמור מפרשי' בגמ' עלה אבל תלוש גמור איני יודע בו לשון חסרון כלל.
אבל ראיתי בירושלמי (ב,ג) דמפיק מחובר מספר מה ספר מיוחד שהוא בתלוש אף כל שהוא בתלוש. ובריית' היא בספרי, ובתוספתא (ב,ו) ותני לה בן בתירא ומיהו בגמ' דילן לא דרשי הכי ספר כל ומשמע דלמאן דדריש לא נפק' ליה ממחוסר קציצ' כשנתן לה אילן וקרק' דדמי למניח גט בחצירו וכתב לה מתנה עליו ואפ"ה פסול ומחוסר קציצ' פסול אחר הוא אתלוש נמי כתב ומאי דקשה לאו מחוסר מיקרי י"ל כיון שאין בדעתו ליתן לה פרה מחוסר מיקרי דהאיך נתינה אחריתי היא ונתינה דקרן לא אפשר אלא בקציצה וכן נתינה דעלה ומקצת חרס מחוסר קציצה היא כיון שאינו נותן לה הכל.
ולפי זה הטעם נראים לי דבריו של ר' האיי ז"ל שאמר אם מקודם כתיבה הוה דעתיה למיגז לית לן בה אלי דבריו והם נכונים לדברינו דמחוסר מעשה בנתינה זו קאמר רחמנא ובדעתו של אדם הוא חסרון זה דהא בתלוש הוא ומיהו גבי פרה וכל דבר ששיומו חשוב אצל הכל ושמו עליו בפני עצמו אפילו נתן דעתו שלא לשייר פסול דמתני' דפרה סתמא תנן ויש לסמוך זה ממה שאמרו גזייה לזמן ויהבה ניהלה מאי וכו'.
אלא שמצאתי לרבותי' בעלי תוספות ז"ל סברא שאמר שבזמן שאדם חותך הגט מדבר גדול ושלם ממנו כגון קרן מן הפרה ועלה מן העציץ הוי פסול דמיקרי מחוסר קציצה אבל בזמן שאדם חותך זמן מן הגט מועט מן המרובה שהגט שמו עליו, וחשוב משטה של זמן לא מיקרי הגט מחוסר קציצ', וזו סברא נכונה למי שאמרה ז"ל.
וי"א שלא אמרו כן אלא במחובר אבל תלוש אינו מחוסר קציצה אע"פ שקצץ כשר. ותולש מבעלי חיים עוקר דבר מגדולו וכמחובר דמי כדאמרינן בפ' כלל גדול (שבת דף ע"ד ע"ב) התולש כנף מן העוף והקוטמו והמורטו חייב ג' חטאות ומפרש התם בגמרא תולש משום גוזז אבל בדבר תלוש לא וזו אינה טענה שאם משום גוזז בלבד הוא חייב אף לאחר מיתה הוא חייב ואע"פ שהיא כתלוש ולא משום עיקר מן המחובר כמו שפירשתי שם בפר' כלל גדול בראיות גמורות.
אלא שי"ל דכל עוקר דבר מגדולו כעוקר מן המחובר הוא ומחוסר קציצה איקרי אע"פ שחיובו בבעלי חיים לענין שבת משום גוזז דדמי ליה. וכן נמי אמרינן גבי בכור במסכת בכורות התולש שער מן העור כעוקר דבר מגדולו הוא וראי' לדבר מהא דאמרינן לקמן בסמוך עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר ורבא אמר פסול גזירה שמא יקטום אלמא בעציץ שאינו נקוב לא גזרינן שאפילו קטם כשר.
ובעלי הדין דוחין לעולם אפילו בשאינו נקוב גזר רבא והאי דנקט נקוב להודיעך כחו דאביי ועוד לאשמועינן שעל החרס כשר ואין זה נכון שאם אפילו בתלוש נקרא מחוסר קציצה כמו שהם אומרים אין כח לאביי בנקוב יותר משאינו נקוב ועוד לדבריהם על החרס נמי ליגזר דילמא גייז למקום הגט ופסיל והם משיבים דלא גזרינן אלא בעלה משום דשכיחא ביה קציצה אבל בחרס לא גזרינן כי היכי דלא גזרינן בקרן הפרה.
ומ"מ קשה למה לי נקוב ואפשר שאפילו בעלה לא גזר רבא בעציץ שאינו נקוב משום דתלוש גמור הוא ואם אתה גוזר בתלוש שמא יקוץ אין לדבר סוף שאפילו בנייר עצמו יש לחוש שמא יגוז ממנו כתקון סופרים אבל במחובר לא חלקו חכמים אע"פ שאפשר לו שלא לתלוש כגון זה כיון שאפשר לבא לידי תלישה פסול והאי דלא אמרי' נמי על עלה של עציץ שאינו נקוב כשר דשקיל ליה לכולי' ויהיבניה ניהלה משום דחרס ועלה אתי לאשמועינן. והכי משמע לי מדאמרינן כתבו על החרס של עציץ נקוב כשר דשקיל ליה ויהביה ניהלה למה ליה למשקל ליה חרס כוליה לגזייה למקום הגט. ועוד למה להו לפרושי בגמ' היכי עביד הא אי שקיל ליה כשר ואי נמי גייז ליה כשר אלא ש"מ דאי גייז ליה מחרס למקום הגט פסול הוא ואע"ג שהחר' תלוש הוא כדמפרש ואזיל. ומ"ה הוצרכו בגמרא לפרש דשקיל ליה ויהיב לה ניהל' כמו שפי' אביי בעלה.
ומצאתי בתוספות שזה דעת ר"ת ז"ל , והם מדמים הדברים לאותה שאמרו בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ו ע"ב) עץ שומע אני בין בתלוש בין במחובר וכו' מי שאינו מחוסר חפירה וקבורה ורבנן חפירה לאו כלום היא ע"כ לא פליגי אלא בחפירה שאע"פ שהקורה משוקע' בארץ כתלושה ממנה היא הא במחוסר קציצה בגוף הדבר חסרון הוי אף לדברי חכמים. וכן נמי אמרו בפ' כסוי הדם (דף כ"ט) בעפר עיר הנדחת יצא זה שמחוסר תלישה קציצה שריפה אע"פ שאינו עוקר דבר מגדולו אלא ממקום חבורו.
ומ"מ אני תמה בה ואפילו לעיקר הגמר' קשיא לי שלא מצאתי בתלמוד יצא זה שמחוסר אלא כשא"א לעשות ממנו אותו מעשה בחסרין הדבר כמו זה שהזכרתי מסנהדרין שא"א לקבור עץ בלא קציצה וכן מחובר גמור א"א להתקיים בו נתינה אלא בקציצה אבל תלוש גמור מאי מחוסר איכא ובשלמא התם איכ' למימר דגזירה משום מחובר גמור הוא וטעמא דמחובר גמור מפרשי' בגמ' עלה אבל תלוש גמור איני יודע בו לשון חסרון כלל.
אבל ראיתי בירושלמי (ב,ג) דמפיק מחובר מספר מה ספר מיוחד שהוא בתלוש אף כל שהוא בתלוש. ובריית' היא בספרי, ובתוספתא (ב,ו) ותני לה בן בתירא ומיהו בגמ' דילן לא דרשי הכי ספר כל ומשמע דלמאן דדריש לא נפק' ליה ממחוסר קציצ' כשנתן לה אילן וקרק' דדמי למניח גט בחצירו וכתב לה מתנה עליו ואפ"ה פסול ומחוסר קציצ' פסול אחר הוא אתלוש נמי כתב ומאי דקשה לאו מחוסר מיקרי י"ל כיון שאין בדעתו ליתן לה פרה מחוסר מיקרי דהאיך נתינה אחריתי היא ונתינה דקרן לא אפשר אלא בקציצה וכן נתינה דעלה ומקצת חרס מחוסר קציצה היא כיון שאינו נותן לה הכל.
ולפי זה הטעם נראים לי דבריו של ר' האיי ז"ל שאמר אם מקודם כתיבה הוה דעתיה למיגז לית לן בה אלי דבריו והם נכונים לדברינו דמחוסר מעשה בנתינה זו קאמר רחמנא ובדעתו של אדם הוא חסרון זה דהא בתלוש הוא ומיהו גבי פרה וכל דבר ששיומו חשוב אצל הכל ושמו עליו בפני עצמו אפילו נתן דעתו שלא לשייר פסול דמתני' דפרה סתמא תנן ויש לסמוך זה ממה שאמרו גזייה לזמן ויהבה ניהלה מאי וכו'.
אלא שמצאתי לרבותי' בעלי תוספות ז"ל סברא שאמר שבזמן שאדם חותך הגט מדבר גדול ושלם ממנו כגון קרן מן הפרה ועלה מן העציץ הוי פסול דמיקרי מחוסר קציצה אבל בזמן שאדם חותך זמן מן הגט מועט מן המרובה שהגט שמו עליו, וחשוב משטה של זמן לא מיקרי הגט מחוסר קציצ', וזו סברא נכונה למי שאמרה ז"ל.