יתר מכאן אמר ללבלר כתוב איזה שארצה אגרש פסול לגרש בו. איכא דקשה להו וכי ה"ג לאו לשמה איקרי והא אמרינן במס' סוטה (דף כ') מאי בינייהו למחוק לה מן התורה א"ב והני תנאי וכו' אמר רב פפא ודילמא לא היא ע"כ לא קאמר תנא הכא אלא כיון דאנתיק לשם רחל לא הדרא מנתקא לשום לאה אבל תורה דסתמא כתיבא הכי נמי דמחקי' ואע"ג דכתיב ועשה לה לשמה.
וזו אינה קושיא דכיון דס"ל אין ברירה שמא דעתו היה משעה ראשונה לגרש האחרת ולדעתה נכתב ואין סומכין על דעת זו שיש לו עכשיו אלא כאלו לשם שתיהן נכתב. וא"ת א"כ סופרים שמקרין יהא כשר דומיא דס"ת ונמצאת מקל בחומר שהרי שנינו יתר מכאן וכו' וא"ל התם לאו לשום גירושין איכתוב כלל אבל ס"ת אפי' לדעת זו נכתבה שתמחק לסוטה תדע שהרי אין מטילין קנקנתו' לתוך דיו לפרשת סוטה.
וא"ת הכותב טופסי גיטין למה צריך להניח מקום התורף הרי הוא כותב סתם לאיזה שתבא ראשונה וככתיבת פרשת סוטה של ס"ת איכא למימר שאני הכא דכתב לה ספר כריתות בעינן שיהא ספר כריתות לשמה וזה אע"פ שהוא כותב לשם מי שתבא ראשונה כיון דלא אמר ליה בעל לאו לשם כריתות איכתוב וזו היא שפירש בשמועה ראשונה של מ' שחיטת קדשים משום דאיתתא לאו לגירושין קיימא וכבר פירשתי שמפני טעם זה אמרו שצריך לומר לסופר כתוב ולעדים חתומו שאע"פ שהם כותבין לשם אשה כל זמן שלא אמר להם בעל לאו כריתות לשמה הוא.
והא דאמרינן בגמרא דלאו איהו קא כתב ליה, הכי נמי קאמר כיון לאו איהו קא כתב לי' לאו ספר כריתות הוא לגבי דידיה ולאו משום דבעינן יכתב ממש. אי נמי אי כתב רחמנא וכתב בלחוד ה"א לאו משום לשמה אלא בעינן כתיבת בעל או שלוחו. אבל השתא דכתב לה גלי על וכתב דלאו משום כתיבתו קפיד אלא משום שאינו כרות לשמה אא"כ כשכתבו בעל או אחר ברשותו אע"פ שאינו שליח ממש.
ול"נ דלכו"ע מאן דסברי גבי פ' סוטה דמחק לה מן התורה אי נמי ממגילת סוטה אחרת לאו דהוי לשמה דאיתתא נמי לאו להשקותה קיימא וסתמא בשלא לשמן הוי וכ"ש דס"ת לאו הוי לשמה לעולם ואפילו תקום למישתי אלות אלא קס"ד דכ"ע כתיבה לא בעי לשמה כדהדר מסיק מאי עשייה מחיקה ואלא דכל דלא אתעבד בה מעשה לשום אחר אלא סתם או לשום אלות כשר דאתיא מחיקה לשמה ומנתקא להו וקרינא ביה ועשה לה ולא לחברתה אבל אי עביד בה לשום דבר אחר לא הדרא מינתקא במחיקה של זו דכיון דאינתק לאלות דרחל לא מינתקא למהויא אלות ללאה ולא מקללה בהו אלא זו שנתכוין לה בהן אבל תורה דסתמא כתיבא הוי אלות דידה במחיקה. וללישנא אחרינא עדיפא ליה היכא דכתיב לשום סוטה בעולם משום דהוו אלות משעת כתיבה מס"ת דברכו היא.
וזו אינה קושיא דכיון דס"ל אין ברירה שמא דעתו היה משעה ראשונה לגרש האחרת ולדעתה נכתב ואין סומכין על דעת זו שיש לו עכשיו אלא כאלו לשם שתיהן נכתב. וא"ת א"כ סופרים שמקרין יהא כשר דומיא דס"ת ונמצאת מקל בחומר שהרי שנינו יתר מכאן וכו' וא"ל התם לאו לשום גירושין איכתוב כלל אבל ס"ת אפי' לדעת זו נכתבה שתמחק לסוטה תדע שהרי אין מטילין קנקנתו' לתוך דיו לפרשת סוטה.
וא"ת הכותב טופסי גיטין למה צריך להניח מקום התורף הרי הוא כותב סתם לאיזה שתבא ראשונה וככתיבת פרשת סוטה של ס"ת איכא למימר שאני הכא דכתב לה ספר כריתות בעינן שיהא ספר כריתות לשמה וזה אע"פ שהוא כותב לשם מי שתבא ראשונה כיון דלא אמר ליה בעל לאו לשם כריתות איכתוב וזו היא שפירש בשמועה ראשונה של מ' שחיטת קדשים משום דאיתתא לאו לגירושין קיימא וכבר פירשתי שמפני טעם זה אמרו שצריך לומר לסופר כתוב ולעדים חתומו שאע"פ שהם כותבין לשם אשה כל זמן שלא אמר להם בעל לאו כריתות לשמה הוא.
והא דאמרינן בגמרא דלאו איהו קא כתב ליה, הכי נמי קאמר כיון לאו איהו קא כתב לי' לאו ספר כריתות הוא לגבי דידיה ולאו משום דבעינן יכתב ממש. אי נמי אי כתב רחמנא וכתב בלחוד ה"א לאו משום לשמה אלא בעינן כתיבת בעל או שלוחו. אבל השתא דכתב לה גלי על וכתב דלאו משום כתיבתו קפיד אלא משום שאינו כרות לשמה אא"כ כשכתבו בעל או אחר ברשותו אע"פ שאינו שליח ממש.
ול"נ דלכו"ע מאן דסברי גבי פ' סוטה דמחק לה מן התורה אי נמי ממגילת סוטה אחרת לאו דהוי לשמה דאיתתא נמי לאו להשקותה קיימא וסתמא בשלא לשמן הוי וכ"ש דס"ת לאו הוי לשמה לעולם ואפילו תקום למישתי אלות אלא קס"ד דכ"ע כתיבה לא בעי לשמה כדהדר מסיק מאי עשייה מחיקה ואלא דכל דלא אתעבד בה מעשה לשום אחר אלא סתם או לשום אלות כשר דאתיא מחיקה לשמה ומנתקא להו וקרינא ביה ועשה לה ולא לחברתה אבל אי עביד בה לשום דבר אחר לא הדרא מינתקא במחיקה של זו דכיון דאינתק לאלות דרחל לא מינתקא למהויא אלות ללאה ולא מקללה בהו אלא זו שנתכוין לה בהן אבל תורה דסתמא כתיבא הוי אלות דידה במחיקה. וללישנא אחרינא עדיפא ליה היכא דכתיב לשום סוטה בעולם משום דהוו אלות משעת כתיבה מס"ת דברכו היא.