בדין האומר לחברו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ומתו או הלכו להם למדינת הים לדעת רבינו אינו נאמן ולדעת סמ"ג נאמן והר"ר ישעיה חלק שהוא נאמן לענין זה שאם הלכו למדינת הים שנמתין לו עד שיבאו אולי אמר אמת ולא אמרי' דלפרעי' מיד ולכי מייתי עדים ואמרי דפרעיה מהדר ליה אבל אם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ומתו שאינו יכול להתברר לעולם אינו נאמן וצריך לפורעו מיד והרמב"ם כתב שבכל ענין נאמן ונשבע היסת ונפטר וכן דעת ר"י ולזה הסכים הרא"ש וכן כתב הרמ"ה אלא שחלק דוקא שאמר פרעתי בפני פלוני ופלוני אבל אמר בפני עדים סתם אינו נאמן:
כתב ה"ר יוסף אבן מגא"ש מי שהודה בב"ד שחייב לחבירו מנה שהלוהו ואח"כ טוען ואומר שטעה בהודאתו כי זוכר הוא שפרעו והביא עדים דפרעו אינו יכול לחזור בו כיון שהודה בב"ד ולא עוד אלא אפי' יש בהעדאת העדים דבר שיש לו זכות בו ודבר שיש לו בו חובה מקבלין מהן חובתו ולא זכותו כמו שמקבלין עדות העדים שלוה ואין מקבלין עדותן שפרע אבל עיי' כתב מי שהודה בב"ד שחייב לפלוני מנה ואח"כ אמר נזכרתי שפרעתי לך חוב זה שהודיתי והרי אלו עדים עדות זו מועלת לו ועושין על פיהם וכו' ובעל התרומות הכריע כדברי הרמב"ם:
שאלה ראובן הלוה לשמעון י' זהובים ותבעם ממנו וכפר וכשבא לישבע טען שנתנם ואיני יודע אם נתנם לראובן או לאביו ואמר לו ראובן אפי' נתת אותם לאבי איני מפייס בהם שאני לא ציויתך לתת לו ואמר לו שמעון אותה שעה סמוך על שלחנו היית ובחזקתו היית עומד א"ל אעפ"כ קרן זוית היה לי לעצמי מיוחד ומשלי הלויתיך ואביו של ראובן נפטר קודם לכן:
תשובה אם שמעון זה כפר באותו ממון בב"ד ואח"כ הודה בחובו וטען שפרע אין שומעין לו בפריעתו לא לו ולא לאביו שכן אמרו חכמים ז"ל כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואע"פ שאין שמעון רשאי לפרוע חובו של ראובן ואפי' אם היה ראובן קטן אצל אביו כמו שאמרו רבותינו ז"ל אין מקבלין פקדונות מן הנשים ולא מן העבדים ולא מן התינוקות קבל מן האשה יחזיר לבעלה קבל מן העבד יחזיר לעבד מת יחזיר לרבו קבל מן התינוק יעשה לו סגולה מת יחזיר לאחיו שמע מינה שאפילו בבנו או שנתן לאביו הפסיד מה שנתן וחייב לפרוע לראובן:
כתב ה"ר יוסף אבן מגא"ש מי שהודה בב"ד שחייב לחבירו מנה שהלוהו ואח"כ טוען ואומר שטעה בהודאתו כי זוכר הוא שפרעו והביא עדים דפרעו אינו יכול לחזור בו כיון שהודה בב"ד ולא עוד אלא אפי' יש בהעדאת העדים דבר שיש לו זכות בו ודבר שיש לו בו חובה מקבלין מהן חובתו ולא זכותו כמו שמקבלין עדות העדים שלוה ואין מקבלין עדותן שפרע אבל עיי' כתב מי שהודה בב"ד שחייב לפלוני מנה ואח"כ אמר נזכרתי שפרעתי לך חוב זה שהודיתי והרי אלו עדים עדות זו מועלת לו ועושין על פיהם וכו' ובעל התרומות הכריע כדברי הרמב"ם:
שאלה ראובן הלוה לשמעון י' זהובים ותבעם ממנו וכפר וכשבא לישבע טען שנתנם ואיני יודע אם נתנם לראובן או לאביו ואמר לו ראובן אפי' נתת אותם לאבי איני מפייס בהם שאני לא ציויתך לתת לו ואמר לו שמעון אותה שעה סמוך על שלחנו היית ובחזקתו היית עומד א"ל אעפ"כ קרן זוית היה לי לעצמי מיוחד ומשלי הלויתיך ואביו של ראובן נפטר קודם לכן:
תשובה אם שמעון זה כפר באותו ממון בב"ד ואח"כ הודה בחובו וטען שפרע אין שומעין לו בפריעתו לא לו ולא לאביו שכן אמרו חכמים ז"ל כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואע"פ שאין שמעון רשאי לפרוע חובו של ראובן ואפי' אם היה ראובן קטן אצל אביו כמו שאמרו רבותינו ז"ל אין מקבלין פקדונות מן הנשים ולא מן העבדים ולא מן התינוקות קבל מן האשה יחזיר לבעלה קבל מן העבד יחזיר לעבד מת יחזיר לרבו קבל מן התינוק יעשה לו סגולה מת יחזיר לאחיו שמע מינה שאפילו בבנו או שנתן לאביו הפסיד מה שנתן וחייב לפרוע לראובן: