פסקי הרא"ש על עירובין · פרק 1 · הלכה 13

ואם יש לו צ"ה וכו' ואף בגובהה מהניא צ"ה דלא בעיא היכר בצ"ה. ואמלתרא מהניא בגובהה ולא ברחבה דאמלתרא מהני בגובהה משום דדבר חדוש הוא ומסתכל כלפי מעלה לראותה ואגב זה רואה הקורה והאי טעמא לא שייך ברחבה. מעשה באדם אחד מבקעת בית תורתן שנעץ ד' קונדיסין בארץ ומתח זמורה על גביהן ובא מעשה לפני חכמים והתירו לו לענן כלאים. אמר ר' שמעון בן לקיש כדרך שהתירו לו לענין כלאים כך התירו לו לענין שבת. ור' יוחנן אמר לכלאים התירו ולא לשבת ומוקי לה במן הצד ובדרב חסדא קמיפלגי אבל על גבן מודה רבי יוחנן דצ"ה מהניא אף מד' רוחות לרב בעשר ולמתני' אפילו יותר מעשר. וא"ת ולמה הוצרכו לעשות פסין לביראות לקמן (עירובין דף יז:) וגם לא התירו אלא בבהמת עולי רגלים ולא לאדם לקמן (עירובין דף כ:) ובקל היה יותר לעשות צ"ה מד' רוחות ואפילו ליותר מעשר כמתני' וי"ל דלא היה מתקיים כ"כ דאתו גמלים ושדו ליה וגם נקל ליפול ברוח שאינה מצויה לפי שהיו צריכין להגביהן מפני הגמלים וכן צ"ל גבי שיירא שחנתה בבקעה לקמן (עירובין טז:) שמקיפין שלשה חבלים זה למעלה מזה או קנים בפחות מג' ולא עבדי צ"ה. אי נמי הא דשרינן פיאה בחצר ובמבוי שיש בה דיורין אבל בבקעה דלית בה דיורין לא שריא. ובירושלמי דמס' כלאים פ"ד גרס אמר ר' זעירא מודה ר"ל לענין שבת שאין פיאה מתרת ביותר מעשר. א"ר חגי מתניתין אמרה כן מקיפין ג' חבלים זו למעלה מזו ואם אתה אומר שפיאה מועלת ביותר מעשר דיו בחבל אחד: