פני משה על תלמוד ירושלמי בבא קמא · פרק 8 · הלכה 5 · Segment 2

גמ' תני. בתוספתא בפ"ק דמכות והכי תנינן התם העדים שאמרו מעידין אנו באיש פלוני שסימא את עין עבדו ואח"כ הפיל את שינו. שכן הרב אומר. כלומר דניחא ליה להרב לומר כן לפי שבעינו יוצא לחירות וא"צ לשלם לו אלא דמי שינו דפחות הוא מדמי עינו. ואח"כ נמצאו זוממין. שבאו עדים והזימום והעידו שבהיפוך היה שהפיל את שינו ואח"כ סימא את עינו וצריך לשלם לו דמי עינו דטפי הוי מדמי שינו. משלמין לעבד. דמי עינו שרצו להפסידו. הפיל את שינו ואח"כ סימא את עינו שכן העבד אומר דניחא ליה בכך. ונמצאו זוממין שהזימום והעידו בהיפוך הדבר. משלמין לרב. דמי עינו שרצו לחייבו. סימא שתיהן כאחת והפיל שינו כאחת. ונמצא שאינו נותן לו כלום אלא יוצא הוא לחירות ובאו אחרים ואמרו לא כי אלא שתיהן זו אחר זו ונמצאו זוממין כלומר שבעדות אלו האחרים נמצאו הראשונים זוממין שאמרו להן עמנו הייתם משלמין לעבד. דמי השניה שרצו להפסידו. סימא שתיהן זו אחר זו והפיל שתיהן זו אחר זו ובראשונה יוצא לחירות ודמי השניה הי' צריך ליתן לו. ובאו אחרים ואמרו לו כי אלא שתיהן כאחד ונמצאו זוממין. הראשונים. משלמין דמי העבד הסומא לרב כלומר שהרי הן רצו לחייב אותו בדמי השניה. וכבר סומא היה באחד משתי עיניו לפי עדותן ונמצא שבעדותן היו מחייבין לרב לשלם כפי אומד עבד. הסומא באחד מעיניו והוא סימא את השניה ששומא זו קלה היא ועכשיו שנמצאו זוממין כך הם משלמין להרב. ע"כ בתוספתא. והשתא פריך הש"ס אסיפא דהתם כמו שמציין וכו' דקתני שהעידו סימא שתיהן כאחת והפיל שינו כאחת:

מן אהן עובדא מימר כן. מן איזה מעשה יכולין הן לומר ולהעיד כן דסימא את שתי עיניו כאחת הא א"א לצמצם שיהא בבת אחת ונמצא דאף לפי עדותן לא היו מפסידין להעבד כלום שהרי ודאי מעשה של אחד משתי עיניו קדם ולעולם היה הרב חייב לשלם לו בעד דמי השניה וא"כ אפי' נמצאו זוממין אמאי משלמין לעבד:

א"ר נסה. מאי קושיא דשפיר משכחת לה ואינון דאמרין כן מעידין אנו וכו' וכלומר כמו דאמרינן בעדות חבלה בעלמא שמעידין שנכנס תחת ידו כשהוא שלם ויצא כשהוא חבול בשתים חבלות וה"נ כן שהעידו שנכנס תחת יד רבו כשהוא שלם בשתי עיניו ויצא מתחת ידו כשהכהו חבול בשתים ובעדות כזה ודאי אי אתה יכול לחייב להרב לשלם בעד א' משתים דאפשר דאיתרמי ליה שבהכאה אחת סימא את שתיהן כאחת:

יוצא לחרות בראשונה וכו'. כלומר והרי כבר שנינו בברייתא דלעיל ריש הלכה ד' דאם סימא זו אחר זו יוצא לחירות בראשונה ונותן לו דמי שניה וא"כ השתא דבאמת הכי הוה שהרי נמצאו זוממין והאחרים אמרו לא כי אלא בזו אחר זו היה ובעדותן היו רוצין להפסידו דמי השניה ולפיכך משלמין הן להעבד:

מתני' התוקע לחבירו. שחיבר אצבעותיו בפס ידו והכה אותו באגרוף:

נותן לו סלע. סלע מדינה שהוא ארבעה זוזים וקצבת חכמים היא:

מנה. ואין הלכה כר' יהודה:

סטרו. הכהו בפס ידו על הלחי ואיכא בשת טפי:

לאחר ידו. שהכהו באחר ידו דהוי קלון ביותר:

צרם. פגם:

והגיע בו הרוק. בגופו אבל בבגדו פטור דאין זה בושת לחייבו:

והכל לפי כבודו. כל אלו הדמים שהוזכרו במשנה אינם אלא למכובד ביותר אבל שאינו מכובד כ"כ פוחתין לו והכל לפי ערך כבודו:

אמר ר' עקיבא אפילו עני שבישראל וכו'. ר"מ ס"ל בין מכובד בין בזוי כולן שוין לדיני קנסות הללו ואין הלכה כר"ע: