פני משה על תלמוד ירושלמי בבא קמא · פרק 6 · הלכה 4 · Segment 2

גמ' בשמסר לו גחלת. לחש"ו בהא הוא דפטור אבל אם מסר לו שלהבת חייב וקס"ד השתא דטעמיה דחזקיה משום דס"ל אשו משום ממונו הוא והילכך ע"כ דמוקי למתני' בגחלת שאינו שלו ומשום הכי בשמסר לו גחלת של חבירו פטור אבל בשלהבת ס"ל דאף שאינו שלו מ"מ כיון דברי היזיקא הוא והוא שמסרו לו חייב:

א"ר יוחנן היא גחלת היא שלהבת. לעולם פטור דקסבר אשו משום חציו הוא והילכך הכא לא חציו הוא דבלא צבתא דחרש לא הוה מדליק ולפיכך אין חילוק ופטור הוא:

וקשיא על דעתיה דחזקיה. דלדידיה מתני' בגחלת של חבירו מיתוקמא:

אילו מי שראה גחלת של חבירו מגלגלת והולכת. כלומר לוחשת והולכת והשלהבת עולה ממנה א"נ הגחלת מגלגלת בר"ה והולכת ואינו מכבה אותה שלא תעלה השלהבת מאליה:

ואין כולה אותה. שאינו מכלה ומכבה אותה:

שמא אינו פטור. בתמיה וכי עליו מוטל החיוב לכבות גחלת של חבירו וא"כ קשיא לחזקיה מאי קמ"ל במתני' דאי לפטורא דגחלת ודאי לא איצטריך דלאו שלו הוא ולא ברי היזיקא ואי משום חיובא דשלהבת והכי הוא מפרש להמתני' השולח את הבערה ביד חש"ו שהם הבעירוה בידים והוא לא מסר להם אלא הגחלת פטור אבל אם כבר הובערה בשלהבת ומסר להם הוא חייב. הא נמי קשיא דהא הגחלת לאו דידיה הוא ולא על דידיה חיובא רמיא כ"א על בעל הגחלת שהניח תקלה בר"ה בדין דאיהו הוא דמיחייב ואי אמרת דמשכחת חיובא על המוצא גחלת של חבירו והובערה בשלהבת אם כן ש"מ דעליו מוטל לכלות ולכבות גחלת של חבירו שהניחה בר"ה בתמיה:

אמרי. לא קשיא ולא תידוק הכי אליבא דחזקיה דתיפתר בשמסר לו גחלת של הפקר:

א"נ שלהבת הפקר. האי אי נמי וכן הוא וכלומר דבגחלת הפקר וכן נמי בשלהבת של הפקר מיירי וא"כ לית ש"מ כלום דדייק' דהרואה גחלת של חבירו דהוא חייב לכלותה דהא ודאי ליתא דאלו בגחלת חבירו חיובא על בעל הגחלת הוא דרמיא והכא ה"ט דחזקי' דכיון דהגחלת הפקר הוא ולא ידעינן מי שהפקיר אותה כשהגביה הוא זכה בה וכשמסר לו הגחלת בלא שלהבת פטור משום דלא ברי היזיקא ואיהו לא קעביד מידי דגרמא בעלמא הוא אבל בשלהב' דברי היזיקא כעושה מעשה בידי' הוא שמסרן לאלו חייב: