פני משה על תלמוד ירושלמי בבא קמא · פרק 6 · הלכה 2 · Segment 4

ירדה כדרכה וכו'. כלומר האי נלמד מסיפא ירדה וכו' שאם עמדה ורועה את עצמה משלם כמה שהזיקה דהוה כמו שירדה כדרכה דתנן דמשלם מה שהזיקה דהא השתא לאו אונס הוא:

אותה השדה פטורה. שדה קרי לערוגה שבגינה ומשדה לשדה מערוגה לערוגה ובהכי מיתפרשא הסוגיא. ר' יוסי בר' חנינא פליג דבאותה שדה אפילו עמדה ואכלה פטורה משום שבתחילה ירידת' לאותה שדה באונס היתה שנפלה שמה:

ושדה אחרת. אם לאחר שעמדה הלכה משדה זו לשדה אחרת בהאי שדה הוא דהוה כמו שירדה כדרכה וחייבת לשלם מה שהזיקה:

אפילו רעת כל השדה פטורה. ר"י ור"ל מוסיפין אדר' יוסי ב"ח וסבירא להו דמכיון שבתחלה באונס נפלה כל השדות כאחד נחשבות ואפילו הלכה משדה זו והיתה רועה כל השדות שאצלה בגינה זו פטורה ממה שהזיקה כל השדה היינו כל הערוגות שבגינה:

לעולם אינה חייבת וכו'. דבכה"ג הויא כירדה כדרכה דמכיון שיצאת מתוכה לר"ה וממנה לשדה אחרת הליכה אחרת היא אבל בהליכה משדה זו לשדה שאצלה כאחת נחשבת ותחילת ירידתה באונס היתה לפיכך פטורה:

אלא נפלה לגינה וכו'. כמו אלא בהא איכא לספוקי שאם נפלה לגינה זו וירדה לתוך גינה אחרת ואכלה מהו אי מחשבינן לה כמו שירדה כדרכה שהרי לא נפלה לאותה גינה בתחלה:

על דעתיה דר' יוסי ב"ח. פשיטא לן דחייבת:

דאמר אותה השדה פטורה. שהרי אפילו באותה גינה עצמה קאמר דוקא אותה השדה כלומר בערוגה זו שנפלה ואכלה הוא דפטורה הא מערוגה לערוגה חייבת:

וכא חייבת. והכא פשיטא דחייבת שאכלה בגינה אחרת:

על דעתיה דר"י ור"ל וכו'. לדידהו הוא דאיכא לספוקי דאינון אמרין אפילו רועת כל השדה שבאותה גינה שנפלה היא פטורה אבל אם ירדה מגינה לגינה בזו לא שמענו דאפשר דמודו דהוי כמו שירדה כדרכה בתחלה:

לעולם אינה חייבת וכו'. הש"ס קאמר לה דמדבריה' דר"י ודר"ל איכא למיפשט דהכא נמי פטורה שהרי אמרו לעולם אינה חייבת עד שתצא מתוכה לר"ה דוקא ומשם תחזור ותכנס לשדה אחרת וטעמא דמילתא לפי שלא ידעו בה הבעלים להזהר בה עד שתצא לר"ה ואז נודע להם שחזרה ממקום שנפלה ולפיכך אינה חייבת אלא על המקום שירדה אח"כ מר"ה לתוכו בין באותו גינה בין בגינה אחרת:

אלא נפלה למקום שראויה לירד וכו'. בעיא אחרת היא ולא שייכא לפלוגתייהו אלא הא מיבעיא לן בעיקרא דדינא שאם נפלה למקום שראויה לירד לתוכו כדרכה שלא היה איזה דבר המכריחה ליפול וכן לא היה המקום גורם לזה כגון שהלכה בעמק השוה ולא היתה ראויה ליפול אלא שאירע לה מקרה שנפלה אם כאונס דיינינן לה שהרי נפלה ואינה משלמת אלא מה שנהנית או דילמא הואיל והמקום הוא ראוי שתרד לתוכו אע"פ שנפלה לא מחשבינן לה כאונס גמור דקס"ד דתחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא ומשלמת מה שהזיקה:

ירדה למקום שראויה ליפול. וכן בסיפא איכא למיבעי שאם ירדה למקום שהיתה ראוי ליפול לתוכו כגון שהמקום הוא מדרון משופע והיא הלכה במקום הגבוה וראויה היא ליפול אלא שדחקה עצמה וירדה כדרכה אם בזה משלמת מה שהזיקה שהרי ירדה כדרכה או דילמא הואיל והמקום ההוא אינו ראוי שתרד לתוכו לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה להזהר בה:

אמר ר' יוסי ב"ח היא מתניתא. מאי קא מיבעיא לך הרי דין זה מפורש במתני' דהא לא קתני ברישא אלא נפלה וכן בסיפא ירדה קתני אלמא בתרה דידה הוא דאזלינן אם נפלה הוי אונס ואפילו במקום שראויה לירד וכן אם ירדה אפי' במקום שראויה ליפול הרי ירדה כדרכה ולא הוי אונס בירידתה ובהא לא מספקא לן כלל:

אלא נפלה למקום שראויה ליפול נפלה למקום שראויה לירד. כלומר אלא אי איכא למיבעי לן בבבא דרישא הוא והכי קא מיבעי לן אי מדמינן נפלה למקום שראויה ליפול כמו בנפלה למקום שראויה לירד יה"פ דודאי פשטא דמתני' בנפלה למקום שראויה לירד מיירי שהרי עלה קתני ירדה וכו' דמשמע שנפלה לזה המקום שתוכל לירד משלם מה שנהנית ואם ירדה לתוכו משלם מה שהזיקה ואם ירדה אפילו למקום שראויה ליפול בהא ודאי נמי לא מיבעיא לן כדאמרן שהרי עכ"פ ירדה כדרכה. אלא בדין דנפלה בהא איכא למיבעי אם לעולם חד דינא אית ליה בין שנפלה למקום שראויה לירד כמשמעות פשטה דמתני' ובין שנפלה למקום שראוי ליפול או לא וכדמסיק במאי הוא דאיכא לספוקי:

דא צריכא לדא ודא צריכא לדא. כלומר והאי בעיא צריכא ומסתפקא לן להאי גיסא וכן איכא למבעי לאידך גיסא וכדמפרש ואזיל:

דא צריכא לדא שמשלם מה שנהנית. להך גיסא הכי הוא דמספקא לן אם בכה"ג משלמת מה שנהנית דמה לי שנפלה במקום הראויה לירד כדמתני' ומה לי שנפלה במקום הראויה ליפול על כל פנים נהנית היא שלא נחבטה בקרקע או דילמא כיון שא"א לה אלא א"כ שתפול שהרי המקום הוא שגורם לכך ואפילו מה שנהנית פטור מלשלם:

ודא צריכ' לדא שמשלם מה שהזיקה. וכן נמי מיבעיא לן לאידך גיסא דבהא איפכא מסתברא שהרי מכיון שהמקום הוא ראוי ליפול לתוכו טפי היה לו להזהר ולהעביר אותה בנחת שלא תפול וכיון שלא נזהר איכא למימר דמשלם מה שהזיקה ולא איפשיטא: