תני. בתוספ' דב"מ פ"ד ושם הגי' כתני חורן:
קריאה במקור
פני משה על תלמוד ירושלמי בבא קמא · פרק 9 · הלכה 5 · Segment 4
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
אם פחתו וכו'. דמכיון דשינה כשלו הוא בין לשכר בין להפסד ומחזיר להמשלח מעותיו וכר"מ במתניתין דס"ל שינוי קונה:
ותני חורן. תניא אידך דאם הותירו הותירו לשניהן:
מ"ט דר' יודן. מיפשט פשיטא ליה להש"ס דברייתא בתרייתא כר' יהודה אתיא דס"ל שינוי אינו קונה וכן נראה מהתוספתא שם דר' יהודה היא דאיירי לעיל התם ואם פיחתו לא בעי טעמא משום דמצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אלא אאם הותירו הוא דבעי מ"ט דכיון דלא קני השליח הכל למשלח הוא:
שלא נתכוון המוכר לזכות אלא לבעל המעות. בלשון תמיה מתפרשא וכלומר וכי אמרינן שלא נתכוין המוכר לזכות אלא לבעל המעות לבדו הא לא ידע ממנו כלום ומי הודיע לו שבשביל בעל המעות הוא קונה ולקמן מפרש טעמא הא דנוטל בעל המעות החצי מן המותר:
ולמה אין חולק עמו. השתא פריך דלהאי טעמא דקאמרת משום דהמוכר לא ידע מבעל המעות אלא להשליח הוא דהקנה ומש"ה נוטל השליח חלק כהמוכר א"כ ולמה אין חולק עמו לעולם ואפילו בלא הותירו יהיה המקח לשניהם דהא עכ"פ המוכר להשליח הוא דמקנה וכמו דאמרינן דמה"ט יש להשליח חלק בהמותר ה"נ נימא דלעולם זכה השליח בחלקו בגוף המקח:
שאסור ליהנות מחבירו. ה"ט דבלא הותירו אין להשליח כלום בגוף המקח ואפי' אם ירצה ליתן להמשלח חצי סך מעותיו בעד חצי הסחורה לפי שאסור ליהנות מחבירו שלא קנה תחילה אלא במעות חבירו ואין לו שייכות בזה אבל כשהותירו לא הוי של חבירו וזכה השליח בחלקו וטעמא דהמשלח נוטל בחלק המותר אכתי לא מפרש הכא עד לקמן לבתר דשקיל וטרי ומפרש גוף הדין והחילוק בין הותירו או לא ובין חטין ושעורים לבין חטין וחטין:
ופריך מעתה אפילו אמר וכו'. ולקח לו חטים נמי נימא לא נתכוין וכו' בתמי' כדלעיל שהרי לא ידע המוכר מבעל המעות:
ובשעה וכו' ולקח לו שעורים. מסקנת הקושיא היא וכלומר ומ"ש באמר לו ליקח חטים ולקח שעורים דאמרת ה"ט דלא זכה בעל המעות בכל המותר משום דלא נתכוון מוכר לזכות אלא ללוקח דלא ידע מבעל המעות כלום וא"כ בחטים ולקח לו חטים נמי נימא הכי יקיים מה בידו. יחזיק זה הלוקח מה שבידו החטים שקנה שהרי הוא זכה בהן ולא הבעל המעות ויחזיר דמיהן לבעל המעות:
א"ר נסא. לא דמי דבשעה שקיים שליחותו לא נתכוון המוכר לזכות לבעל המעות בתמיה דהא קיים זה שליחותו וקנה חטים בשביל בעל המעות ומהיכי תיתי דנימא בזה שלא נתכוין המוכר לזכות לבעל המעו' דאפי' לא ידע הוא לבעל המעות לא איכפת לן בזה שהרי זה עשה שליחותו ומה שקנה ודאי בשבילו קנה:
לא קיים שליחותו. אלא קנה שעורין בהא הוא דשייך למימר נתכוין לזכות ללוקח ולא לבעל המעות והרי השליח לא קנה בשבילו שהוא אמר לו חטים והוא לקח שעורים ובכה"ג הוא דאיכא למימר דטעמא דלא ידע המוכר לבעל המעות לא נתכוין לזכות אלא ללוקח:
ולמה חולק עמו. המשלח דמכיון דאמרת שהמוכר לא נתכוין לזכות אלא להלוקח שלא ידע מבעל המעות א"כ כל המותר ללוקח הוא ואמאי יטול בעל המעות חלק בהמותר:
אמר. ומשני אמרי הואיל ובאת לו הנייה מתחת ידו של בעל המעות להשליח שהרי עכ"פ אי לאו מעותיו שנתן לו זה לא היה קונה כלום וא"כ בדין הוא שאף הוא חולק עמו בהמותר:
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Piotrków, 1898-1900
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 3f1f0e8bf2f942872c4da36f05fdf59848cf129b7ece64a8206b1e182401726e