פני משה על תלמוד ירושלמי בבא קמא · פרק 6 · הלכה 7 · Segment 3

מהו שיטענו לו. אם המפקיד יכול לטוענו בדבר שאינו ראוי לו כלומר שאינו אמיד הוא בכך שיש לו חפץ כזה ואי אמרינן דאפ"ה מהימן דעביד אינש דלא מפרסם נפשיה:

נישמעינה מן הדא. עובדא דפסק ר' חייא דאמרינן עביד אינש דלא מפרסם נפשיה:

אריסי' דבר זיזא. האריס שלו הפקיד ליטרא דדהב בסתם אצל א' ולא אמר לו אם הוא שלו ופסק ר' ישמעאל בר' יוסי מתחלה דמסתמא של בר זיזא היו וינתן לבניו ולא לבני האריס:

הוון לבר זיזא וכו'. שהיו היתומין חציין גדולים ואמר ר' ישמעאל ינתן להם חלקם מיד וחלק הקטנים אמר שישארו ביד הנפקד עד שיגדלו ובתוך כך מת ר' ישמעאל בר"י ובא הדין לפני ר' חייא ופסק שהדין הוא שמגיע הפקדון כולו לבני הארי' דעביד אינש דלא מפרסם נפשיה ושל האריס הי' הפקדון וכשאמר לו הנפקד שכבר נתן החצי לבני בר זיזא אמר לו ר' חייא מן זה החצי פטור אתה שכשנתתם ע"פ ב"ד של רבי ישמעאל נתתם ועכשיו תן ע"פ ב"ד שלנו החצי האחר לבני האריס:

מהו דיימרון בנוי דאריסיה וכו'. אם יכולין הם להוציא החצי מיד בני דבר זיזא ולומר להם תחזירו מה שלקחתם שהרי כפי דינו של ר' חייא הכל שלנו הוא וקאמר הש"ס דלא שיכולין ג"כ לומר להן מה שנעשה ע"פ בית דין הוא דנעשה:

מהו דיימרון. אלא שעכשיו השאלה היא כך אם שמחזיקין בני בר זיזא הגדולים חלקן מה שבא לידן או שיכולין הקטנים לומר להן א"כ נחלק עכשיו במה שקבלתם בשוה וקאמר הש"ס דלא שיכולין הגדולים לומר להן מה לכם חלק בזה שהרי הוא כמו שמציאה מצאנו במה שיזכה לנו ר' ישמעאל בר' יוסי בתחלה:

אמר רבי יצחק לית בין דקיקייא לרברביא וכו'. ובגי' הרי"ף ז"ל לית דין דקיקייא לרברביא והיינו הך כלומר שר' יצחק גם כן אמר כזה שאין לקטנים דין על הגדולים אלא דהוה כמי שניתן להם מתנה בתחלה: