פני משה על תלמוד ירושלמי בבא קמא · פרק 1 · הלכה 1 · Segment 2

גמ' השור זה הקרן. דלא תימא דהתנא כולל בשור כל מיני חלוקי האבות הנאמרים בו והם קרן שן ורגל והמבעה זה האדם והלכך מפרש האי תלמודא דלא תני שור אלא לקרנו ובמבעה כולל התנא לשן ולרגל כדלקמן:

דכתיב וכי יגוף וגו'. מקרא דכתיב גבי בהמה יליף ולא מקרא קמא דכתיב גבי אדם כי יגח איש שור את איש וגו' וטעמיה כדלקמיה:

עד כדון בתם במועד מנין. כלומר דעד כאן שמענו דילפינן קרן דתם מקרן דבהמה ולא מקרן דלעיל דכתיב גבי אדם ומנין שאף במועד מהאי קרא הוא דילפינן. והאי מנין לאו אקרא קאי ולומר מועד מהיכן שמענו דהא בהדיא כתיבא אלא אילפותא דהש"ס קאי וכמסקנא דמילתא היא וכלומר דגם מועד דבהמה מהאי קרא גופיה דכתיב ביה הוא דילפינן או נודע כי שור נגח הוא ולא ממועד דכתיב לעיל גבי אדם ונפקא מינה דקמ"ל דמועד לאדם לא הוי מועד לבהמה:

הבור וכו' בעל הבור ישלם. להכי מייתי נמי סיפיה דקרא לאשמועינן דבהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו עסקינן דיש לו בעלים:

המבעה כי יבער וכו' כדפרישית במתני' דס"ל להאי סתמא דהש"ס דהתנא כולל במבעה לשתי אבות האחרים של שור והם השן והרגל וכדדריש לה מקראי:

ושלת את בעירה וכו'. כלומר דמושלח דרשינן לרגל כדכתיב משלחי רגל ומובער דרשינן לשן כדכתיב והיה לבער זה השן:

פרוץ גדרו והיה למרמס זה הרגל. הא דלא סגי ליה להש"ס בדרשא דלעיל משלחי רגל משום דלא תיקשי מנא לן למדרש מוהיה לבער זה השן דלמא רגל הוא וכמשמעות פשטיה דקרא הסר מסוכתו של הכרם והיה לבער ברגל שיהיו הכל דורסין בו וכ"ת קרא דושלח את בעירה היכי מפרשת לה דלמא אידי ואידי ארגל והא דשלח שלוחי והא דאזל ממילא:

ת"ש מסיפיה דקרא דכתיבא התם פרוץ גדרו וגו'. ואם נפרש לבער דרישיה דקרא ברגל א"כ קשיא מאי האי דקאמר עוד והיה למרמס אלא ע"כ והיה למרמס זה הרגל וה"פ דקרא הסר מסוכתו של הכרם מסוכה זהו שעושין על גבי הגדר ממיני יתידות וקוצים כדי למנוע רגלי העוברין מע"ג הגדר ובתחילה תסור המסוכה והיה לבער לאכול מפירותיה להדוחקין עצמן ועוברין למעלה ע"ג הגדר כדי להכנס להכרם ולאכול ממנה ואח"כ פרוץ גדרו לגמרי והיה למרמס ברגל העוברין בה עכשיו בריוח כדי להשחית את הנשאר ממנה. ודרך משל הוא זה שהוכיח ישעיה הנביא ע"ה לישראל והכוונה שהקב"ה נפרע מהן מישראל מעט מעט וזהו מדת החסד. ועכ"פ שמעינן מהאי דרשה דבער זה השן: