גמ' ובעל השור נקי. בשור תם שהמית את האדם כתיב ודריש נקי מחצי כופר משום דבנזקים משלם ח"נ ואשמועינן קרא דאם המית השור הוא דיסקל אבל בעלים פטורין מחצי כופר:
קריאה במקור
פני משה על תלמוד ירושלמי בבא קמא · פרק 4 · הלכה 5 · Segment 2
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
והלא מוקדם הוא וכו'. הלא השור מקדימין אותו להסקל ותם אינו משתלם אלא מגופו וא"כ למה לי קרא דפטור מחצי כופר פשיטא פטור הוא דמהיכא ישלם:
לא אמרתי אלא בנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם וכו'. או לעכו"ם והרג את ישראל וכו' כדחשיב במתניתין דלקמן דבכה"ג השור פטור ממיתה וה"א דחצי כופר משתלם מגופו הוא להכי איצטריך קרא דלעולם פטור מממון הוא בתם:
עד דהוא מקשי לה וכו'. ומתמה הש"ס עד דרבי עקיבא מקשה לר' אליעזר תקשה ליה לדידיה גופיה דדריש לקמן נקי מדמי עבד ולמה לי קרא והלא מוקדם לבית הסקילה הוא:
תיפתר. לר"ע דלא קשיא ליה:
בשעבר ושחטו. האי עבר לישנא דאקדומי הוא. עובר לעשייתן. כלומר שהקדים עצמו ושחטו עד שלא נגמר דינו דה"א דהשתא משלם ליה מיניה להכי איצטריך קרא למעוטי:
ואית דבעי מימר מאן דילפה וכו'. איכא דאמרי דלאחר שקיבל ר"ע מן ר"א האי שינוייא דשני ליה לא אמרתי אלא בשנתכוון לבהמה וכו' למד ממנו ג"כ לשנויי הכי אליבא דרשא דידיה דדריש נקי מדמי עבד ומוקי לה נמי בכה"ג דהשור לאו בר קטלא הוא כלל ומקמי דשמיעא ליה מדר"א האי שינויא לא הוה דריש ליה נמי דרשא דידיה:
מה מקיים ר"ע וכו'. השתא מייתי לה לדרשא דר"ע דדריש דבא הכתוב להשמיענו דבתם שהמית העבד פטור הוא מדמי עבד:
ולית ליה לר"ע נקי מחצי כופר אם כופר וכו' כצ"ל. ובספרי הדפוס נתחלפו השיטות משיטפא ולית ליה:
ולית ליה לר"ע. אם ר"ע פליג על ר"א גם בעיקר הדין וס"ל דתם חייב בחצי כופר וקאמר הש"ס דאית ליה ודריש לה דכתיב אם כופר יושת עליו. במועד דוקא הכתוב מדבר דעליו כתיב ולא על התם:
ולית ליה לר"א נקי מדמי עבד. אם פליג בהא עם ר"ע וקאמר דאית ליה מג"ש:
נאמר כאן. בעבד אם עבד יגח השור וגו' והשור יסקל ונאמר להלן ואם שור נגח הוא וגו'. השור יסקל וגם בעליו יומת מה שור וכו'. במועד הכתוב מדבר דחייב בעבד ולא בתם:
ולית כתיב סקול יסקל השור. הא בתם נמי כתיב סקול וגו' ונילף שור דעבד משור דתם:
אמר. ומשני אמרי דלא דמי דמוטב ילמד השור יסקל וכו' דהכא בתרוויהו כתיב השור יסקל אבל בתם סקול יסקל השור כתיב והיכא דאיכא דדמי ליה מדדמי ליה הוא דילפינן:
גמ' ואיש כי יכה כל נפש אדם. ודרשינן שיהא במכה כדי להמית נפש:
להביא את המכה ויש בו כדי להמית. כלומר לרבות אם הכהו שנים בזה אחר זה והאחרון קירב מיתתו האחרון חייב שאף על פי שיש בו כדי להמית ממכה הראשון הואיל והאחרון קירב המיתה הוא חייב וכל נפש קדריש לרבות אפילו כל דהוא נפש:
אית תניי תני אין בו כדי להמית. כלומר דדוקא בשהמכה מהראשון אין בו כדי להמית היה בהא הוא דהאחרון חייב:
אמר רבי אילא. לא היא דבאין בו כדי להמית מן הראשון פשיטא דאחרון חייב ומאי קמ"ל אלא אפי' יש בו כדי להמית מן הראשון ובא אחר והמית אותו שגמר מיתתו להמית מיד הוא חייב שהוא הממיתו עכשיו וקירב מיתתו וכדאמרינן מעיקרא:
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Piotrków, 1898-1900
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 3f1f0e8bf2f942872c4da36f05fdf59848cf129b7ece64a8206b1e182401726e