פני משה על תלמוד ירושלמי בבא קמא · פרק 7 · הלכה 4 · Segment 3

הפודה כלכלה מיד הגזבר. כלכלה של פירות הקדש ועדיין לא הוקבעו למעשרות:

מהו שתיטבל למעשרות. בפדיון שפודה דקי"ל מקח טובל למעשרות כדאמרינן הכא בריש פ"ד דמעשרות ומיבעיא ליה אם הפדיון כמקח הוא דהוי כלוקחו ומוציאו מיד הקדש או לא. מתיב ריש לקיש. השיב ר"ל תשובה לדבריו ופשט ליה ממתני' דהתנינן גנב והקדי' ואח"כ טבח ומכר וש"מ דהקדיש לאו כמוכר הוא מדלא מיחייב אהקדש גופיה:

כמה דאת אמר תמן המקדיש וכו'. וכמה דאמרינן דהמקדיש לאו כמוכר הוא א"כ ממילא נמי דהפודה לאו כלוקח נחשב הוא דחדא טעמא היא ומשום דאף שהקדיש אכתי ברשותא דמרא קיימא:

מילתיה דר"ל אמרה. קושיא היא הא שמעינן מדר"ל דאמר מכירה כפדיון הוא כמו במכירה כך הוא פדיון כלומר שדין אחד להם ומילתי' דר"ל לעיל בפ"ה דמעשרות שינויה גבי פלוגתא דידיה ור"י בדין הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו דמותיב התם ר"ל לר"י ממתני' דתנינן בפ"ד דפאה ובחלה הקדישן עד שלא נגמרו למעשרות וגמרן הגזבר ואח"כ פדאן פטורין וס"ל התם דיד הגזבר כיד אחר דמיא ולא כיד הבעלים אלמא כשהוא ביד הגזבר לא אמרינן דברשות מרה קיימא וא"כ הפדיון כמכירה הויא ואמאי קאמר הכא הפודה לאו כלוקח הוא:

אמר. ומשני אמרי:

ראוי הוא לפדותו ולאוכלו. כלומר לענין זה הוא דקאמר התם דיד גזבר לאו כרשות מרא קמא הוא שראוי לפדות הפירות ולהוציאן מן ההקדש לחולין ולאוכל כך כדמשמע התם שהמירוח ביד הגזבר לא הוי כנתמרח ביד הבעלים לאסרן לאכול מהן עראי אבל לא נחשב הפודה כלוקח משום הכי דנימא אם פדאן אחר קודם שהוקבעו למעשר שיטבלו למעשרות: