או הלכה כשיטת ר' שמעון, שהמקלקל בחבורה חייב אם הוא עושה זאת מתוך כוונה תחילה.
קריאה במקור
ביאור שטיינזלץ על כתובות · דף 6a
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
איתמר [נאמר] לגבי פסק ההלכה בבעיה זו: בבי [בבית מדרשו] של רב אמרי [היו אומרים] כי רב שרי [התיר] ושמואל אסר. בנהרדעא, עירו של שמואל, אמרי [אומרים], מוסרים את ההלכה להיפך: רב אסר ושמואל שרי [התיר]. אמר רב נחמן בר יצחק: וסימניך (הסימן לכך) לזכור את השיטות ומוסריהן: שאלו מקילין לעצמן ואלו מקילין לעצמן. שהצד השווה בשיטות אלה הוא שבכל מקום אומרים שהרב שהוא רבם (וכשיטתו הם נוהגים), הוא זה שהתיר.
לעצם הענין שואלים: והאם רב שרי [התיר] בענין זה? והאמר [והרי אמר] רב שימי בר חזקיה משמיה [משמו] של רב: האי מסוכריא דנזייתא [אותו פקק העשוי מסמרטוטים ששמים בנקב חבית יין] — אסור להדוקה ביומא טבא [להדק אותו ביום טוב], כי תוך כדי ההידוק נסחט המשקה מתוך האריג, וסחיטה אסורה בשבת וביום טוב. משמע מכאן שאפילו בדבר שאין מתכוון אוסר רב!
ומשיבים: מכאן אין קושיה, שכן בענין ההוא של החבית, אפילו ר' שמעון מודה, שאביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מודה ר' שמעון ב"פסיק רישיה [חתוך ראשו] ולא ימות", כלומר, כאשר הדבר הוא תוצאה הכרחית מן המעשה, כפי שהכרחי הוא שבעל חיים מת כאשר כורתים את ראשו, והעושה כן אינו יכול לומר שלא התכוון לכך. ולא התיר ר' שמעון בדבר שאינו מתכוון, אלא כאשר התוצאה שלא התכוון לה אינה הכרחית, ואילו כאן — בהכרח תהיה סחיטה כתוצאה מההידוק.
וחוזרים ומקשים: והא [והרי] אמר רב חייא בר אשי אמר רב במפורש: הלכה כר' יהודה במלאכה שאינו מתכוון לה, ורב חנן בר אמי אמר שמואל: הלכה כר' שמעון. ורב חייא בר אבין מתני לה [היה שונה את ההלכות הללו] בלא גברי [שמות האנשים] שמסרו אותן, אלא במישרין, רב אמר: הלכה כר' יהודה, ושמואל אמר: הלכה כר' שמעון. ואם כן ברור שפסק רב כשיטת ר' יהודה. ואם כן כיצד התיר לבעול בתחילה בשבת?
ומסבירים: לעולם רב כר' יהודה סבירא ליה [הוא סבור], אלא להך לישנא דאמר [לאותה לשון, שיטה, שאמרנו] שדם מיפקד פקיד [פקוד, צבור הוא], והחשש הוא רק בגלל עשיית פתח, צריך לומר שהוא סבור שמקלקל הוא אצל הפתח, ובזה אפילו ר' יהודה מתיר. ולהך לישנא דאמר [לאותה לשון שאמרנו] שהדם חבורי מיחבר [מחובר], צריכים לומר שלדעתו מקלקל בחבורה הוא, ואף בזה ר' יהודה מתיר.
מתיב [מקשה] רב חסדא: וכי יש מקום לאסור ביאת בתולה בשבת? והלא שנינו: תינוקת שלא הגיע זמנה לראות דם נידה ונשאת, בית שמאי אומרים: נותנין לה ארבעה לילות, שאם היא נבעלת ורואה דם במשך ארבעת הלילות הראשונים, קובעים שהדם הזה הוא דם הבתולים ומותרת לבעלה, ובית הלל אומרים: אין לכך קצבה, אלא עד שתחיה המכה (יבריא הפצע) של הבתולים, גם אם נמשך הדבר זמן רב.
ואם הגיע זמנה לראות כבר דם נידה, שהיא כבר נערה, אף על פי שלא ראתה עדיין ונשאת, בית שמאי אומרים: נותנין לה רק לילה הראשון, שמניחים שהדם שהיא רואה בלילה זה הוא דם בתולים, ובשאר הימים חוששים שמא דם נידה הוא, ואסור. ובית הלל אומרים: נותנים לה זמן מיום רביעי, שהוא היום שנקבע כזמן מיועד לחתונת בתולה, עד מוצאי שבת, שהם ארבעה לילות. שבכל הלילות האלו מותרת לבעלה, ומניחים שהדם שרואה בימים אלו הוא דם בתולים.
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- William Davidson Edition - Hebrew
- רישיון המהדורה
- CC-BY-NC
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://korenpub.co.il/collections/koren-talmud-bavli-1
- הערות המהדורה
- Hebrew from The William Davidson digital edition of the Koren Matanel Talmud Bavli by <a href='/adin-even-israel-steinsaltz'>Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz</a> שימוש במהדורה זו בהתאם לתנאי הייחוס והשימוש הלא־מסחרי. יש לבדוק מחדש לפני שימוש מסחרי.
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 07bec712eabc201f5de1fee590b1a83a4403b0cd5ebcbc471aec050f4fbb7b53